בגדי הכהן הגדול אינם משמשים רק כלבוש ייצוגי, אלא נושאים משמעות רוחנית וסמלית עמוקה, ומהווים אמצעי לכפרה ולחיבור בין העם לה'. האפוד, אחד מפריטי הלבוש המרכזיים והבולטים ביותר, משמש כבסיס שעליו מונח חושן המשפט. מסיבה זו, הכתוב מקדים לפרט את עשיית האפוד לפני החושן, אף על פי שהחושן נחשב לקדוש יותר, שכן האפוד מהווה מעין הכנה ותשתית עבורו [רבנו בחיי, צרור המור].
הציווי על עשיית האפוד נפתח במילה וְעָשׂוּ בלשון רבים, בניגוד לכלים אחרים שבהם נאמר למשה "ועשית" בלשון יחיד. הפרשנים מסבירים זאת בכמה אופנים: גישה אחת רואה בכך ביטוי לכך שהכהנים משרתים את האומה כולה, ולכן העם הוא זה שצריך לספק את החומרים ולהיות שותף בהכנת בגדיהם [רש"ר הירש]. גישה אחרת קושרת זאת לחטא העגל; מכיוון שהאפוד נועד לכפר על עוון עבודה זרה, כלל ישראל, שחטא בעגל, צריך להיות שותף בעשייתו כדי לזכות בכפרה. משה רבנו, שלא היה לו חלק בחטא, אינו נכלל בציווי הישיר של עשיית האפוד [כלי יקר, אלשיך].
באשר לצורתו של האפוד, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר בבגד הנלבש על פלג הגוף התחתון. הוא מתואר כמעין סינר רחב הדומה לסינר של נשים הרוכבות על סוסים. האפוד הקיף את גבו של הכהן ממותניו ועד עקביו, כאשר בחלקו העליון היה ארוג מעין חגורה ("חשב") שנקשרה מלפנים, ואליה חוברו כתפיות שעלו על כתפי הכהן [רש"י, ספורנו, מלבי"ם, ביאור יש"ר]. מנגד, יש מי שמתאר את האפוד כחגורה רחבה בלבד, שתפקידה לאגוד ולחבוק את שאר בגדי הכהן [בכור שור]. האפוד המיוחד של הכהן הגדול נבדל מ"אפוד בד" רגיל שלבשו כהנים אחרים, בכך שהיה עשוי מחומרים יקרים ומגוונים [אבן עזרא].
הפסוק מפרט חמישה חומרים שמהם נארג האפוד: זָהָב, תְּכֵלֶת (צמר הצבוע בצבע שמיים), אַרְגָּמָן (צמר הצבוע באדום), תּוֹלַעַת שָׁנִי (צמר הצבוע בצבע המופק מתולעת), וכן שֵׁשׁ שהוא פשתן [רבנו בחיי, שטיינזלץ]. שילוב זה של צמר ופשתן מהווה שעטנז, אך הוא הותר במיוחד לכהנים לצורך עבודת המקדש [רבנו בחיי].
אופן הכנת החוטים, המרומז במילה מׇשְׁזָ֖ר (קלוע או שזור), היה מורכב וייחודי. הפרשנים מסבירים כי כל אחד מארבעת החומרים הרכים (תכלת, ארגמן, תולעת שני ושש) היה מורכב משישה חוטים. את הזהב היו מרקעים לטסים דקים, חותכים לחוטים, ושוזרים חוט זהב אחד לתוך כל קבוצה של שישה חוטים. כך נוצר מצב שכל חוט ששימש לאריגת האפוד היה כפול ומורכב מעשרים ושמונה חוטים דקים יותר [רש"י, רבנו בחיי, רלב"ג, מלבי"ם].
האפוד נארג בטכניקה הנקראת מַעֲשֵׂ֥ה חֹשֵֽׁב. מבחינה מעשית, מדובר באריגה מורכבת של חוטים צבעוניים היוצרת צורות וציורים בבד, ולא בעבודת רקמה חיצונית במחט [שד"ל, העמק דבר, אברבנאל]. קיימת מחלוקת לגבי התוצר הסופי: בעוד שרש"י סבור כי האריגה יצרה ציורים שונים בכל אחד מצדי הבד, הרלב"ג ואברבנאל טוענים כי הציורים נראו זהים משני צדי הבד.
למושג "מעשה חושב" ולחומרי האפוד ישנה גם משמעות סמלית ורוחנית. המילה "חושב" נגזרת ממחשבה, והיא באה ללמד שהאפוד מכפר לא רק על מעשה של עבודה זרה, אלא גם על המחשבה והאמונה השגויה שבלב, שהן חמורות לא פחות מהמעשה עצמו [כלי יקר]. בנוסף, האריגה דרשה כוונה טהורה ומחשבה קדושה מצד האומנים [אלשיך]. שילוב החומרים נועד גם לעורר ענווה בלב הכהן הגדול: אף על פי שהוא לבוש בזהב המייצג עושר, התכלת מזכירה לו את כיסא הכבוד ומידת הדין, הארגמן מזכיר דין קשה, ותולעת השני מזכירה את שפלותו של האדם שסופו לעפר ולתולעה [אלשיך]. במבט פילוסופי יותר, צבעי האפוד והפשתן מסמלים את ארבעת היסודות של העולם הגשמי, בעוד הזהב השזור בהם מסמל את השכל האנושי השורה בתוך החומר ומעלה אותו [אברבנאל].