לאחר פירוט בגדיו החיצוניים והמפוארים של הכהן הגדול, המוקד עובר אל הבגדים הבסיסיים והפשוטים יותר הנלבשים בצמוד לגוף: הכתונת, המצנפת והאבנט [קאסוטו, שטיינזלץ].
הציווי הפותח את הפסוק, וְשִׁבַּצְתָּ הַכְּתֹנֶת שֵׁשׁ, עוסק בבגד הנלבש ישירות על הגוף. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה וְשִׁבַּצְתָּ מורה על אריגת הבד בדגמים של משבצות, בדומה למפות המוכרות לנו כיום [רש"י, מלבי"ם, ביאור יש"ר, קאסוטו]. הכתונת הייתה עשויה כולה משֵׁשׁ, שהוא פשתן משובח שחוטיו כפולים שישה פעמים, והייתה בגד שלם בעל שרוולים [רלב"ג]. אבן עזרא מציין כי אריגת המשבצות נועדה במיוחד לכבודו של אהרן הכהן, והייתה שונה מכתונותיהם החלקות של שאר הכהנים. הוא מביא את דעת רב סעדיה גאון, שסבר כי צורת המשבצות הייתה כעין ריבוע בתוך עיגול, בדומה להטבעה על מטבע. לעומת זאת, בכור שור מפרש שהשיבוץ מתייחס לעשיית שוליים יפים של פשתן לנוי. מכל מקום, אבן עזרא הקצר מדגיש כי בניגוד לבגדים אחרים, בכתונת זו לא שולב זהב כלל, אלא היא הייתה עשויה מפשתן בלבד.
הפריט השני הוא כיסוי הראש: וְעָשִׂיתָ מִצְנֶפֶת שֵׁשׁ. בניגוד לכתונת, המצנפת לא הייתה משובצת [רלב"ג]. לא היה זה כובע תפור מראש, אלא יריעת פשתן ארוכה מאוד שאותה היה הכהן כורך וצונף סביב ראשו שוב ושוב, עד ליצירת צורה גבוהה והדורה [רלב"ג, שטיינזלץ, קאסוטו].
הפריט השלישי הוא החגורה: וְאַבְנֵט תַּעֲשֶׂה מַעֲשֵׂה רֹקֵם. האבנט נחגר מעל הכתונת, ותפקידו להדק אותה לגוף. שטיינזלץ מציין כי אורכו של האבנט היה שלושים ושתיים אמות (בין חמישה עשר לתשעה עשר מטרים), ולכן נכרך סביב הגוף פעמים רבות. בניגוד לכתונת ולמצנפת שהיו עשויות מפשתן טהור, האבנט שילב בתוכו חוטי פשתן יחד עם צמר צבוע בתכלת, ארגמן ותולעת שני. שילוב זה של צמר ופשתן יוצר שעטנז, ולכן הותר לכהן לחגור אותו אך ורק בשעת עבודת המקדש [רלב"ג, אבן עזרא הקצר]. העמק דבר מעיר על סדר כתיבת הבגדים בפסוק: אף על פי שמבחינה מעשית הכהן חוגר את האבנט לפני שהוא מניח את המצנפת על ראשו, הפסוק מקדים את עשיית המצנפת לאבנט.
לגבי המונח מַעֲשֵׂה רֹקֵם, שד"ל מסביר את התפתחותה של מלאכת הרקמה: בימי קדם, היו יוצרים את הצורות על גבי פיסת בד נפרדת ואז תופרים ומדביקים אותה כטלאי על הבגד (ומכאן הקרבה לשורשים קר"ם ורק"ע שעניינם שטיחה וחיבור). רק בשלב מאוחר יותר התפתחה הטכניקה של יצירת הצורות באמצעות מחט ישירות על הבגד, ולבסוף למדו לשלב את הדוגמאות כבר בשלב האריגה.
מעבר לפן המעשי, הפרשנים חושפים רובד רוחני עמוק בבגדים אלו, המשמשים לכפרה על חטאי העם [כלי יקר, אלשיך]. הכתונת, הצמודה לגוף, מכפרת על עוון שפיכות דמים, תוך שהיא מהדהדת את כתונת הפסים של יוסף שהוטבלה בדם, או את קין – הרוצח הראשון – שקורבנו הנדחה היה מזרע פשתן. המצנפת, המונחת בגובה הראש כעטרה, באה לכפר על חטא גסות הרוח והגאווה. האבנט, החובק את אזור הלב, נועד לכפר על הרהורי עבירה שבלב. אלשיך מוסיף כי הלב הוא ה"רוקם" את המחשבות, וכאשר אדם חושב מחשבה טובה, ה' מצרף אותה למעשה, ולכן נאמר באבנט "תַּעֲשֶׂה מעשה רוקם".
כלי יקר מביא בהקשר זה פרשנות היסטורית מרתקת: התפיסה שבגדי הכהונה נושאים כוח כפרה הייתה כה מפורסמת, עד שאחשורוש, מלך פרס, ניסה לנצל אותה במשתהו. מתוך פחד מעונש אלוהי על סעודתו הראוותנית, ובידיעה על גורלו המר של בלשאצר שהשתמש בכלי המקדש, אחשורוש התעטף בבגדי הכהן הגדול. הוא ניסה לחקות את עבודת המקדש, קרא לשריו בשמות המזכירים קורבנות, וסבר שבעצם לבישת הבגדים יזכה לכפרה על עוונותיו. אולם, מלאכי השרת קטרגו עליו, שהרי לבישתו הייתה חיקוי חיצוני בלבד, ללא הקרבת קורבנות ועבודת ה' אמיתית.