העמידה לפני ה' מחייבת הקפדה מדוקדקת על לבוש הכהנים. הבגדים אינם משמשים רק כמדי שרד טקסיים, אלא מהווים תנאי מהותי לעבודה, המשקף את היראה והכבוד הראויים למקום המקדש. עבודה ללא לבוש זה מפקיעה מן הכהן את מעמדו והופכת את הפעולה לחטא חמור.
הפרשנים מסכימים כי המילים וְהָיוּ עַל אַהֲרֹן וְעַל בָּנָיו מתייחסות לחובה ללבוש את כל בגדי הכהונה: שמונה בגדים לכהן הגדול וארבעה לכהן ההדיוט [רבנו בחיי, רש"י, ביאור יש"ר]. חובה זו דרשה מהכהנים מסירות פיזית עצומה, שכן הם עבדו יחפים על רצפת האבן הקרה כשלגופם כתונת אחת בלבד (חלוק), אפילו בימות הגשמים. עובדה זו גרמה להם לחלות פעמים רבות במחלות מעיים, ודרשה העמדת רופא מיוחד במקדש [רבנו בחיי].
הפסוק מגדיר את המקומות שבהם חלה החובה. בְּבֹאָם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד מתייחס לכניסה אל הקודש פנימה לשם פעולות כגון הקטרת קטורת או הדלקת המנורה [אבן עזרא]. כניסה זו חייבת להיות מלאה, והכנסת חלק מהגוף בלבד אינה נחשבת לביאה שלמה [תורה תמימה]. אף שהמונח "אוהל מועד" מכוון במקורו למשכן שבמדבר, הוא חל באותה מידה גם על ההיכל שבבית המקדש הקבוע [רש"י, גור אריה, מזרחי].
המילים לְשָׁרֵת בַּקֹּדֶשׁ מצמצמות את חובת לבישת הבגדים רק למקומות שבהם שורה השכינה, כמו המשכן או במות ציבוריות (במה גדולה), ומוציאות מכלל זה במות יחיד פרטיות שבהן לא שרתה השכינה [תורה תמימה]. כמו כן, לבישת בגדי הכהונה, המכילים שעטנז, מותרת אך ורק בזמן ובמקום העבודה עצמה ולא מחוצה לה [פרדס יוסף].
האזהרה וְלֹא יִשְׂאוּ עָוֹן וָמֵתוּ קובעת כי כהן המשמש כשהוא מחוסר בגדים פוסל את העבודה, נחשב כזר, וחייב מיתה בידי שמים [רש"י, רבנו בחיי]. איסור זה מוחלט עד כדי כך שגם אם הבגדים אבדו או נטמאו, אסור לכהן לעבוד בבגדים חסרים אפילו כדי למנוע את ביטול הקרבן [שפתי חכמים].
קיימת מחלוקת בין הפרשנים לגבי מיקוד האזהרה בפסוק זה. הגישה המרכזית בקרב חלק מן הפרשנים היא שפסוק זה מהווה אזהרה כוללת על כל שמונת הבגדים, ובא במיוחד כדי להחיל את עונש המיתה גם על הבגדים האחרונים שהוזכרו בפרשה, הציץ והמכנסיים [רש"י, מזרחי].
מנגד, גישה אחרת גורסת כי האזהרה כאן מכוונת באופן בלעדי למכנסיים, שהוזכרו בפסוק הקודם. לפי גישה זו, מכיוון שהמכנסיים נועדו אך ורק לשם צניעות וכיסוי הערווה, ואינם בגד חיצוני הנראה לעין כשאר בגדי הכבוד, היה ניתן לחשוב שחיסורם לא יגרור עונש חמור. לכן בא הכתוב להדגיש שגם עליהם חייבים מיתה [רמב"ן, הדר זקנים, דעת זקנים, חזקוני, דברי דוד, קאסוטו]. דעה נוספת מציעה שהפסוק בא ללמד שגם כהן גדול שלבוש בארבעת בגדי כהן הדיוט, אך חסר את ארבעת בגדיו הייחודיים, נחשב למחוסר בגדים וחייב [ריב"א].
הצורך באזהרות מיתה שונות לאורך הפרשה נובע מכך שכל בגד מבטא פן אחר של יראה: הפעמונים שבמעיל מלמדים על החובה להיכנס ברשות ובהשמעת קול, כפי שניגשים לארמון מלך ללא כניסה פתאומית, ואילו המכנסיים מלמדים על חובת הצניעות הבסיסית. ללא ריבוי הפסוקים, לא היה ניתן ללמוד את חובת כלל הבגדים זה מזה [גור אריה, טור הארוך].
הכתוב חותם במילים חֻקַּת עוֹלָם לוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו, המלמדות כי חובה זו היא גזירה מוחלטת ומעכבת, החלה באופן מיידי ולכל הדורות הבאים, ובלעדיה העבודה פסולה לחלוטין [רש"י, מזרחי].