שולי מעילו של הכהן הגדול עוטרו במערך ייחודי המשלב פעמונים ורימונים. עיצוב זה לא נועד רק לנוי, אלא נשא משמעות מעשית ורוחנית עמוקה לגבי הדרך הראויה שבה יש לגשת אל הקודש ואל הנוכחות האלוהית.
מטרתם המרכזית של הפעמונים הייתה להשמיע קול בעת כניסת הכהן להיכל. הדבר נועד ללמד דרך ארץ, שהרי כשם שאין להתפרץ לפתע לארמונו של מלך בשר ודם ללא קבלת רשות, קל וחומר שעל הכהן להשמיע את קולו בטרם ייכנס לפני ה'. עיקרון זה מהווה מודל להתנהגות ראויה גם בין אדם לחברו, ומלמד שאין להיכנס בפתאומיות אפילו לביתו של חבר [פרדס יוסף]. מבחינה מעשית, הרימון עצמו שימש כעזר אקוסטי, שכן הוא עוצב כך שהפעמון יכה ויקיש עליו כדי להפיק את צלצולו [חזקוני].
באשר לאופן סידורם של הפעמונים והרימונים על שולי המעיל, קיימת מחלוקת עקרונית בין הפרשנים. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהם נתלו זה לצד זה לסירוגין – פעמון זהב ורמון, כלומר פעמון ואצלו רימון, וכך הלאה סביב כל שולי המעיל [רש"י, קאסוטו, ביאור יש"ר, רס"ג, רשב"ם, אונקלוס והרמב"ם מובאים בברכת אשר ובהעמק דבר]. לפי תפיסה זו, הכפילות בפסוק, החוזרת על המילים פעמון זהב ורמון, באה להדגיש שהם היו סמוכים וצמודים זה לזה במרחק שווה, כדי שלא נטעה לחשוב שהיו פערים גדולים ביניהם [העמק דבר].
מנגד, ישנה גישה שונה לחלוטין הסוברת כי הפעמונים היו נתונים בתוך הרימונים ממש. לפי פירוש זה, הרימונים היו חלולים ועשויים כעין פירות סגורים, והפעמונים הוטמנו בתוכם כך שהיו נראים מבחוץ [רמב"ן]. ההיגיון העומד מאחורי תפיסה זו הוא שאם הפעמונים והרימונים היו תלויים בנפרד, לא היה לרימונים כל שימוש מעשי, ואם נועדו ליופי בלבד – היה ראוי יותר לעשותם כצורת תפוחי זהב [הטור הארוך].
לפי המסורת, מספרם הכולל של הפעמונים שעיטרו את מעילו של הכהן הגדול עמד על שבעים ושניים [ביאור שטיינזלץ].