ציווי זה מניח את התשתית להכנת האפוד של הכהן הגדול, בגד שנועד לשאת את זכרון העם כולו. משה מצטווה לקחת שתי אבנים ולחקוק עליהן את שמות השבטים, ובכך ליצור חיבור פיזי וסמלי בין נציגותו הרוחנית של הכהן לבין כלל ישראל. בניגוד לציוויים קודמים במלאכת המשכן שנאמרו בלשון רבים, המילים וְלָקַחְתָּ ו-וּפִתַּחְתָּ פונות למשה בלשון יחיד, ומטילות עליו באופן אישי את המשימה הזו [ברכת אשר על התורה].
השימוש בה' הידיעה בצירוף אֶת שְׁתֵּי אַבְנֵי שֹׁהַם מלמד כי מדובר באבנים מוכרות שכבר הוזכרו קודם לכן, ואלו הן האבנים שהביאו בני ישראל בנדבת המשכן בפרשת תרומה [אור החיים, העמק דבר, קאסוטו]. לגבי סוג האבן, הפרשנים מציעים אפשרויות שונות. יש הסבורים כי מדובר באבן לבנה כגון בדולח [אבן עזרא], או באבן אוניקס [שטיינזלץ]. מדובר באבני חן חצי-יקרות שאינן בהכרח היקרות ביותר, אך היו צריכות להיות גדולות מספיק כדי להכיל את חריטת השמות [שטיינזלץ]. גישה ייחודית מציעה כי המילה "שהם" אינה שם של אבן ספציפית, אלא שם כולל לאבנים המשמשות כבסיס לחותמות. לפיכך, ערכן של אבנים אלו לא נבע מהחומר עצמו, אלא מהשמות שנחקקו עליהן [רש"ר הירש].
מבחינה רעיונית, שתי האבנים הללו עומדות כנגד שני לוחות הברית. מטרתן היא לכפר על שבירת הלוחות הראשונים, ולאחד מחדש את הקשר בין ה', התורה, משה וישראל. נשיאת שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל על האבנים מהווה זכרון לעם ומבטאת את ייחוד ה' ואת אחדות האומה [כלי יקר, אלשיך].
לגבי פעולת החריטה המבוטאת במילים וּפִתַּחְתָּ עֲלֵיהֶם, קיימת מחלוקת באשר לטכניקה המדויקת שבה בוצעה. יש הסבורים כי החריטה נעשתה באופן שבו האותיות היו בולטות החוצה (תבליט), שכן הפועל "פתח" מורה על התגלות והוצאת דבר ממסגרתו על ידי גרידת הרקע שסביב האותיות [הכתב והקבלה]. לעומת זאת, דעה אחרת גורסת כי האותיות היו שקועות בתוך האבן, וכך נוצר מצב שהאבן עצמה בולטת מעל השמות [דעת זקנים]. כמו כן, יש מי שמבחין בין אבני האפוד הללו, שנחרטו כדרך האומנים בעזרת כלי חרט תוך גריעת חומר מהאבן, לבין אבני החושן שעליהן נכתבו השמות בעזרת תולעת השמיר שביקעה את האבנים ללא חיסור מהחומר שלהן [רש"ר הירש]. מבחינה דקדוקית, אף על פי שהמילה "אבנים" היא בלשון נקבה, המילה "עליהם" מופיעה בפסוק בלשון זכר [קאסוטו].