מערכת הבגדים של משרתי המשכן אינה רק לבוש ייצוגי, אלא כלי שרת בעל משמעות רוחנית עמוקה המרומם את הכהנים ומכשיר אותם לעבודתם. לבוש זה פועל בדומה לקרבנות, כאשר כל בגד נועד לכפר על פגם מוסרי או רוחני ספציפי של העם [רבנו בחיי, תולדות יצחק, צאינה וראינה]. כך למשל, החושן מכפר על עיוות הדין, האפוד על עבודה זרה, המעיל על לשון הרע, הכתונת על שפיכות דמים, המצנפת על גסות הרוח, והאבנט על הרהורי עבירה שבלב. מערכת כפרה זו כוונה מראש כנגד החטאים החמורים שעתידים היו לאפיין את תקופת בית ראשון [אלשיך].
אף על פי שכהן גדול שירת בשמונה בגדים, הפסוק מונה שישה בלבד. הפרשנים מסבירים חוסר זה בשתי דרכים עיקריות: הציץ הושמט משום שהוא נחשב לתכשיט זהב או נזר ולא לבגד ארוג [אבן עזרא, בעל הטורים, חזקוני]. המכנסיים אינם מוזכרים כאן משום שלא נעשו לשם "כבוד ותפארת" אלא לשם צניעות וכיסוי הערווה, והכהנים היו לובשים אותם בעצמם בפרטיות, בניגוד לשאר הבגדים שמשה הלביש אותם בהם בפומבי [בעל הטורים, רבנו בחיי, העמק דבר].
סדר הופעת הבגדים בפסוק משקף את חשיבותם. הכתוב פותח במילים חֹשֶׁן וְאֵפוֹד. הקדימות ניתנת לחושן בשל קדושתו היתרה, שכן הוא נושא את האורים והתומים ומונח על הלב [אבן עזרא, העמק דבר]. עם זאת, בני ישראל הקדימו בפועל את עשיית האפוד המכפר על עבודה זרה, שהיא חטא כלפי שמים, בעוד שהקב"ה הקפיד להקדים את החושן המכפר על קלקול הדינים, שכן עבירות שבין אדם לחברו אינן זוכות למחילה קלה [כלי יקר].
באשר לצורתם ותפקידם של הבגדים עצמם:
החֹשֶׁן היה תכשיט שהונח על הלב [רש"י, ביאור יש"ר], ושימש כעין כיס או נרתיק כפול [רשב"ם, רש"ר הירש].
האֵפוֹד שימש כבגד עליון ייחודי. יש שתיארו אותו כמעין סינר או חגורה רחבה הנקשרת מאחור ומכסה את פלג הגוף התחתון [רש"י, ביאור יש"ר], בעוד אחרים רואים בו מערכת חגירה עליונה שהידקה וחיברה את שאר הבגדים אל הגוף [רש"ר הירש].
המְעִיל היה בגד עליון, כעין חלוק שכולו תכלת, שנלבש מעל בגדי הפנים [רש"י, רא"ם].
כְתֹנֶת תַּשְׁבֵּץ הייתה חלוק פנימי שנלבש ישירות על הבשר. המילה תַּשְׁבֵּץ מעידה על שיטת אריגה מיוחדת שיצרה בבגד שקערוריות או תבניות גיאומטריות, בדומה למבנה של חלת דבש או בית הכוסות [רש"י, רלב"ג, שטיינזלץ, רש"ר הירש].
המִצְנֶפֶת שימשה לכיסוי הראש. באשר לצורתה, יש הסבורים כי הייתה כובע תפור ומוגדר [רש"י, שטיינזלץ], מנגד, גישה אחרת מתארת אותה כרצועת בד ארוכה מאוד שהכהן היה כורך סביב ראשו שוב ושוב, כפל על גבי כפל [רא"ם, רלב"ג, ביאור יש"ר, רש"ר הירש].
האַבְנֵט היה חגורה או אבנט ארוך שנחגר מעל הכתונת, והוקפד לחגור אותו דווקא בגובה הלב ולא במקום שבו הגוף מזיע [רש"י, רלב"ג].
הפסוק נחתם בציווי לעשות בגדי קודש. השימוש בלשון רבים "ויעשו" מכוון לכלל האומנים חכמי הלב שעסקו במלאכה [הטור הארוך]. הבגדים נקראים "בגדי קודש" עוד בטרם נלבשו, משום שהחומרים שמהם נוצרו נתרמו והוקדשו מראש לשמו של ה' [רש"י, רא"ם, גור אריה]. יתרה מכך, עצם עשיית הבגדים הייתה חייבת להיעשות מתוך כוונה טהורה ("לשמה") כדי לקדש את הכהנים לעבודתם [אור החיים, העמק דבר]. קדושה זו כה חיונית, עד שהכהנים נחשבים מקודשים לעבודה רק בזמן שהבגדים עליהם, וקיימת הקפדה חמורה שלא תהיה כל חציצה בין בשרם לבין בגדי הכהונה [רלב"ג].