השורה האחרונה בחושן המשפט משלימה את מערך שתים עשרה האבנים הטובות, המייצגות את שבטי ישראל. הכתוב מפרט את סוגי האבנים החותמות את החושן, ומתאר את האופן המדויק והמהודר שבו שובצו בתוך מסגרות הזהב.
זיהוי האבנים בטור זה נידון בהרחבה, ולמרות שישנה הסכמה כי קשה לקבוע בוודאות מוחלטת את טיבן [קאסוטו], הפרשנים מציעים מספר אפשרויות לתיאורן. תַּרְשִׁישׁ, יש המסבירים כי זוהי אבן שקופה וצלולה [חזקוני], בעוד אחרים מתארים אותה כאבן שצבעה כצבע הים והיא משנה את גווניה, ונקראת כך על שם מקום סמוך לים [נתינה לגר]. וְשֹׁהַם, מזוהה כאבן ירוקה ומבריקה [נתינה לגר, חזקוני]. וְיָשְׁפֵה, מתוארת כאבן צבעונית המלאה בחברבורות ומנומרת כנמר. יש הסבורים ששמה נגזר מפעולת השפשוף, שכן היא דורשת ליטוש רב כדי להאיר [נתינה לגר].
הכתוב מדגיש כי האבנים מְשֻׁבָּצִים זָהָב. מסגרות הזהב פעלו כמלקחיים שאחזו את האבנים בחוזקה כדי שלא יישמטו ממקומן [העמק דבר]. מאחר שהיה קשה לחתוך וללטש אבנים יקרות אלו, מסגרות הזהב הותאמו במדויק לצורתה הייחודית של כל אבן כדי להחזיקה היטב [ביאור שטיינזלץ].
בביאור המילה בְּמִלּוּאֹתָם, עולות שתי גישות מרכזיות המשלימות זו את זו. הגישה הראשונה מתמקדת במבנה השיבוץ. על פי פירוש זה, מסגרות הזהב הקיפו את האבנים בעומק התואם בדיוק לעובי האבן, לא פחות ולא יותר [רש"י, הכתב והקבלה]. מדיוק זה מסיקים כי האבנים היו מרובעות ולא עגולות, כדי שלא ייווצרו חללים ריקים בזוויות השיבוץ [ביאור יש"ר]. מבחינה לשונית, ההוראה בפסוק מתייחסת לטורים עצמם שימלאו את ייעודם באופן מושלם [ברכת אשר על התורה].
הגישה השנייה מתמקדת בשלמות האבן עצמה. המילה מבטאת דרישה לכך שהאבנים יישארו שלמות לחלוטין ולא יחסר מהן דבר. משום כך, לא היה ניתן לחרוט את שמות השבטים באמצעות כלי מתכת רגיל השורט ומחסיר מחומר האבן, אלא נדרשה חריטה פלאית שהותירה את האבנים במלואן [העמק דבר, הכתב והקבלה, תורה תמימה].
מעבר לממד הפיזי, טמון בשיבוץ האבנים רובד רעיוני עמוק. אבנים אלו, שכל אחת מהן נושאת סגולה ייחודית המקבילה לשבט מסוים, נחשבות לשורשן של כל האבנים הטובות בעולם [מלבי"ם]. יתרה מכך, המבנה ההיררכי של החושן, שבו הזהב משמש בסיס לאבנים היקרות והאבנים עצמן משמשות בסיס לאותיות החרוטות עליהן, בא ללמד מסר ערכי. כשם שנהוג להניח את הדבר הנכבד על גבי דבר פחות ממנו, כך גם כאן, הכסף, הזהב והאבנים הטובות, שהם חמדת בני האדם, משמשים רק מצע לאותיות התורה. בכך מודגש כי התורה והאותיות שבהן נברא העולם עולות בערכן על כל הקניינים החומריים כולם [רבנו בחיי].