ניסיתם פעם להכניס אבן חן לתוך מסגרת קטנה ולראות איך היא מתאימה לשם בדיוק מושלם? השורה הרביעית והאחרונה בחושן של הכהן הגדול משלימה את כל שתים עשרה האבנים המיוחדות, שכל אחת מהן מייצגת את אחד משבטי ישראל. בשורה הזו יש שלוש אבנים מעניינות. הראשונה היא תַּרְשִׁישׁ, אבן מיוחדת שצבעה כצבע הים והיא משנה את הגוונים שלה. השנייה היא וְשֹׁהַם, אבן בצבע ירוק מבריק. והשלישית היא וְיָשְׁפֵה, אבן צבעונית שיש עליה כתמים כמו לנמר.
כדי שהאבנים היקרות האלו לא ייפלו, הן היו מְשֻׁבָּצִים זָהָב. מסגרות הזהב נבנו ממש כמו מלקחיים שאחזו כל אבן בחוזקה. בגלל שלכל אבן הייתה צורה קצת שונה, התאימו את מסגרת הזהב במדויק לצורה המיוחדת שלה כדי להחזיק אותה היטב. התורה אומרת שהאבנים היו בְּמִלּוּאֹתָם, כלומר, מסגרת הזהב התאימה בדיוק לעובי של האבן, בלי להשאיר חללים ריקים בפינות. בנוסף, המילה הזו מלמדת אותנו שהאבנים נשארו שלמות לגמרי. כשחרטו עליהן את שמות השבטים, לא השתמשו בכלי רגיל ששורט ומפורר חלקים מהאבן, אלא זו הייתה חריטה פלאית שהשאירה את האבן בשלמותה.
יש כאן גם מסר חשוב מאוד. תחשבו על הסדר שבו הדברים מונחים: הזהב היקר מחזיק את האבנים הטובות, והאבנים הטובות משמשות כבסיס לאותיות של שמות השבטים שחקוקות עליהן. תמיד נהוג להניח את הדבר החשוב ביותר למעלה, מעל הדברים הפחות חשובים. המבנה הזה בא ללמד אותנו שהכסף, הזהב והאבנים הטובות, שכולם כל כך אוהבים, הם רק הבסיס. התורה והאותיות שבהן נברא העולם הן הדבר היקר והחשוב ביותר, הרבה יותר מכל רכוש אחר בעולם.