תארו לעצמכם שקיבלתם תפקיד חשוב מאוד שבו כולם צריכים לסמוך עליכם לגמרי. אחרי שבני ישראל תרמו חומרים יקרים כדי לבנות את המשכן, הגיע הזמן להשתמש באותם חומרים מיוחדים ונדירים כדי להכין את בגדי הקודש של הכוהנים שעובדים בו. המילה וְהֵם לא מדברת על משה או על אהרן, אלא על האומנים המוכשרים שנקראים חכמי לב. ה' מצווה שהאומנים יִקְחוּ את התרומות היקרות ישר מהאנשים שנותנים אותן, ויבחרו את החומרים הכי טובים מתוך כוונה טהורה וטובה, ממש כמו הכוונה שתהיה להם בזמן שיתפרו את הבגדים.
אולי תשאלו את עצמכם למה התרומות לא עברו קודם דרך משה רבנו? הסיבה היא כדי שאף אחד לא יחשוד או יגיד שמשה לוקח את החומרים היקרים כדי להעשיר את אחיו אהרן. האומנים היו אנשים כל כך ישרים, שכולם סמכו עליהם בעיניים עצומות, ולכן הם קיבלו את החומרים ישר לידיים שלהם. מכיוון שהתורה משתמשת בלשון רבים, חכמים למדו מזה כלל חשוב: כשמתעסקים ברכוש של כולם, תמיד צריכים להיות לפחות שני אנשים יחד. זה שומר על הכבוד של הציבור ומונע מאנשים לחשוד באלה שאחראים על הכסף. אגב, ה' לא באמת צריך את החומרים האלה, אלא הוא נותן לעם את הזכות לתרום כדי לברך אותם על הנתינה שלהם.
הבגדים עצמם נתפרו מחוטים מיוחדים: צמר צבוע שנקרא הַתְּכֵלֶת וְאֶת הָאַרְגָּמָן וְאֶת תּוֹלַעַת הַשָּׁנִי, יחד עם פשתן שנקרא הַשֵּׁשׁ. בדרך כלל, התורה אוסרת עלינו ללבוש בגד שיש בו גם צמר וגם פשתן יחד. אבל בתוך המשכן, בגלל הקדושה העצומה והגלויה שיש בו, הכוחות השונים של החומרים האלה לא מתנגשים או מזיקים זה לזה, אלא חוזרים למקור שלהם אצל ה', ופועלים יחד בשלום ומשלימים אחד את השני.