פסוק זה עוסק בציווי על הכנת בגדי הכהונה, ומדגיש את הקשר שבין משה, האומנים, והקדושה שבעשיית הבגדים.
הציווי נפתח במילים וְאַתָּה תְּדַבֵּר, כלומר משה עצמו נדרש להעביר את הציווי. הפרשנים מסבירים כי מעורבותו האישית נועדה להראות שהבגדים נעשים בציווי ה' ולא כיוזמה אישית של אהרן להתפאר בהם או לשכור אומנים לעצמו [בכור שור, קאסוטו]. בנוסף, משה משמש כצינור המעביר את שפע החכמה האלוהית אל האומנים [כלי יקר], והוא ממנה אותם לשלוחיו, כך שמלאכת המשכן והבגדים תיחשב כאילו נעשתה על ידו [אור החיים]. הפנייה אֶל כׇּל האומנים יחד, בפרהסיא, מעידה על כך שמשה עושה זאת בנפש חפצה ובלב שלם, ללא צרות עין בגדולתו של אהרן [אור החיים], ומתוך היכרות אישית עם כישוריו של כל אומן כדי למסור לו את המלאכה הראויה לו [ביאור יש"ר].
האומנים מתוארים כחַכְמֵי לֵב. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שאין מדובר רק בכישרון טכני, אלא במדרגה מוסרית ורוחנית גבוהה של יראת ה' [העמק דבר, קיצור בעל הטורים]. אלו אנשים שהחכמה הפכה לטבע שני בנפשם, והיא ממלאת את לבם עד שאין בו מקום ליצר הרע ולמחשבות זרות [מלבי"ם, ביאור יש"ר]. מכיוון שבגדי הכהונה נושאים קדושה עצומה (כגון החושן והציץ), נדרשת מהאומנים כוונה רוחנית יתרה בעת עשייתם, אפילו יותר מבוני המשכן עצמו [ברכת אשר על התורה].
לגבי הביטוי אֲשֶׁר מִלֵּאתִיו רוּחַ חָכְמָה, עולה קושי דקדוקי: מדוע הפועל מנוסח בלשון יחיד ("מלאתיו") כאשר הוא מתייחס אל "חכמי לב" ברבים? גישה אחת מסבירה שהמילה מתייחסת אל ה"לב" עצמו [אבן עזרא], או שהיא מכוונת לכל אחד ואחד מהאומנים באופן אישי [אבן עזרא, שד"ל, נתינה לגר]. גישות אחרות מציעות שהמילה מתייחסת לאדם ספציפי: למשה עצמו, שה' מילא אותו בחכמה כדי שיאציל אותה על האומנים [כלי יקר]; לאהרן, שקיבל חכמה להבין את הפעולה הרוחנית של הבגדים על לבו [העמק דבר]; או לבצלאל, ראש האומנים [צרור המור]. מכל מקום, הכתוב בא ללמד שכל חכמה אנושית מקורה בשפע מאת ה' [רלב"ג].
התכלית של עשיית הבגדים מנוסחת במילים וְעָשׂוּ אֶת בִּגְדֵי אַהֲרֹן לְקַדְּשׁוֹ לְכַהֲנוֹ לִֽי. הפרשנים מסכימים כי עשיית הבגדים צריכה להיעשות מתוך כוונה מיוחדת "לשמה" – לשם קדושת הבגדים ולשם אהרן שעתיד ללבוש אותם [רבנו בחיי, הכתב והקבלה]. הבגדים הם למעשה רכוש האומה, הנעשים על ידי נציגיה עבור הכהן המייצג אותה [רש"ר הירש].
משמעות המילה לְקַדְּשׁוֹ היא להכניס את אהרן אל הכהונה ולהפרישו לתפקיד באמצעות לבישת הבגדים, והמילה לְכַהֲנוֹ פירושה לשרת [רש"י, גור אריה, מזרחי, שפתי חכמים, משכיל לדוד, אבן עזרא]. כלומר, הבגדים אינם יוצרים את הכהונה עצמה, אלא הם האמצעי שמקדש ומכשיר את הכהן לעבודתו, ובלעדיהם הוא נחשב לאדם זר שאסור לו לעבוד [רלב"ג, ביאור שטיינזלץ]. לבסוף, המילה לִֽי מרמזת שכאשר האומנים מכינים את הבגדים הפיזיים למטה, הם פועלים ומכוונים במעשיהם לתקן בחינות רוחניות עליונות בשמים [אדרת אליהו].