הצמדת ציץ הזהב לראשו של הכהן הגדול דרשה חיבור מדויק בין הציץ, פתיל התכלת והמצנפת, כדי להבטיח שהכתר הקדוש יונח ביציבות ובכבוד. הוראות אלו עוררו דיון נרחב בשאלת המבנה המדויק של קשירת הציץ.
המילים עַל פְּתִיל תְּכֵלֶת מתפרשות על ידי רוב הפרשנים במשמעות של "עם" או "באמצעות" פתיל תכלת, שדרכו נקשר הציץ [אבן עזרא, שד"ל, קאסוטו]. יש המדגישים כי המילה "על" מורה על יסוד ההעמדה, כלומר שהציץ נסמך ומוחזק על ידי הפתיל [העמק דבר], או שהיא משמשת במקום המילה "בתוך" או "אל", שכן הפתיל הושחל בנקבי הציץ [רמב"ן, הטור הארוך, ביאור יש"ר].
אופן הקשירה נתון במחלוקת מרכזית. גישה אחת מתארת מערכת קשירה מורכבת דמוית כובע. לפי תפיסה זו, בציץ היו שלושה נקבים בשני קצותיו ובאמצעו ודרכם עברו שישה חוטי תכלת. החוט האמצעי עבר מעל הראש כדי להחזיק את הציץ שלא ייפול למטה, ועליו נאמר וְהָיָה עַל הַמִּצְנָפֶת [רש"י, רשב"ם, שפתי חכמים]. מנגד, פרשנים אחרים חולקים על כך בתוקף וטוענים כי התורה ציוותה על פתיל אחד בלבד. לשיטתם, הפתיל הושחל בשני הנקבים שבקצות הציץ, הקיף את הראש מאוזן לאוזן, ונקשר מאחורי העורף על גבי החלק האחורי של המצנפת [רמב"ן, הטור הארוך, מלבי"ם].
מתוך דברי התלמוד עולה רובד נוסף, שלפיו המילה פְּתִיל מתייחסת לכיפה של צמר או חתיכת בגד קטנה שהונחה על המצח תחת הציץ. מטרתה הייתה לספוג את הזיעה ולחצוץ בין המצח לבין הציץ הקדוש כדי שלא יתלכלך. לפי פירוש זה, הפועל וְשַׂמְתָּ מצביע על הנחה מדויקת וזהירה של שטח הציץ על גבי אותה כיפת צמר [הכתב והקבלה, תורה תמימה, דברי דוד].
הדרישה שהציץ יונח אֶל מוּל פְּנֵי הַמִּצְנֶפֶת מלמדת שמיקומו היה בחזית, על המצח, סמוך למצנפת אך לא עליה ממש [אבן עזרא, חזקוני, שטיינזלץ]. מיקום זה יצר אתגר מעשי, שכן הכהן הגדול נדרש להניח גם תפילין של ראש. הפרשנים מסבירים כי המצנפת הונחה בגובה הראש ולא כיסתה אותו עד המצח, כך שנותר רווח של שיער גלוי בין הציץ למצנפת שבו הונחו התפילין. למרות החשש שחוטי התכלת יהוו חציצה, ההלכה קובעת כי תפילין של ראש אינן נחשבות חציצה הפוסלת את העבודה במקדש, ולכן הכהן יכול היה להניחן יחד עם הציץ [ברכת אשר, משכיל לדוד].
מעבר לצד המעשי, למיקום הציץ ישנה משמעות סמלית עמוקה. המצח נחשב למקום המבטא עזות פנים. הנחת ציץ הזהב דווקא שם מסמלת את הפיכת החומר הקשה והעקשן לזהב טהור המבטא הכנעה וכובד ראש כלפי שמים. פתיל התכלת שעליו מונח הציץ רומז לחיבור אל כסא הכבוד, ומזכיר לכהן לכוון את מחשבותיו ופניו לעבודת ה' בלבד, ללא פניות אישיות [אלשיך].