הציווי על הכנת אבני האפוד דורש עבודת אומנות מדויקת וייחודית. הביטוי מַעֲשֵׂה חָרַשׁ אֶבֶן מתייחס לאומן מומחה בליטוש ופיתוח אבנים יקרות. רוב הפרשנים מדגישים כי המילה "חרש" נמצאת בצורת סמיכות למילה "אבן", ולכן היא מנוקדת בפתח בסופה, שכן הכוונה היא ל"אומן של אבנים" ולא לאומן שהוא עצמו אבן. אף שהמילה "אבן" מופיעה בלשון יחיד, היא משמשת כאן כשם קבוצתי המייצג אבנים בכלל [מזרחי, שפתי חכמים]. בנוסף, האות חי"ת מנוקדת בקמץ, בניגוד לבעלי מלאכה אחרים, משום שהאות רי"ש שאחריה אינה יכולה לקבל דגש [רשב"ם, ברכת אשר].
צורת החקיקה מוגדרת כפִּתּוּחֵי חֹתָם. הפרשנים מסכימים כי מדובר בחריטה עדינה, ברורה ומפורשת, בדומה לאותיות החרוצות על טבעות המשמשות לחתימת איגרות. עם זאת, בניגוד לחותם רגיל שבו האותיות חקוקות בכתב מראה כדי שהחתימה תצא ישרה, כאן האותיות נחקקו מראש בצורה ישרה כדי שיהיה ניתן לקרוא אותן כראוי על גבי האבנים [משכיל לדוד]. יש הסבורים כי החקיקה הייתה שקועה במקום השמות עצמם, ולא ככתב בולט [מלבי"ם]. גישה נוספת מלמדת כי נהוג היה להוסיף לחותם גם ציור אופייני, ולכן לצד שמות השבטים נחקק גם סמל המייצג כל שבט [העמק דבר].
על פי מסורת חז"ל, הפיתוח לא נעשה באמצעות כלי ברזל או איזמל, אלא על ידי תולעת השמיר, המסוגלת לבקע את החומרים הקשים ביותר. תחילה היו כותבים את האותיות בדיו על גבי האבנים, ולאחר מכן העבירו את השמיר על הדיו, וכך האבנים נבקעו מאליהן מבלי שיחסר מהן כל חומר [תורה תמימה, משכיל לדוד].
המילים עַל שְׁמֹת מתפרשות בקרב רוב הפרשנים במשמעות של "בשמות", כלומר, שיש לפתח את האבנים עם שמות בני ישראל. אולם, יש המוצאים בביטוי זה רובד עמוק יותר של כוונה: החקיקה חייבת להיעשות במיוחד "לשם" קדושת שמות השבטים, בדומה לכוונה הנדרשת בעשיית תשמישי קדושה ככתיבת תפילין או טוויית ציצית [הכתב והקבלה]. לפי המסורת על השימוש בשמיר, המילה "על" מתפרשת כפשוטה – פעולת החקיקה וההיבקעות נעשתה ממש על גבי השמות שכבר נרשמו בדיו קודם לכן [פני דוד].
כדי לקבע את האבנים לאפוד, התורה מצווה כי הן תהיינה מֻסַבֹּת מִשְׁבְּצֹת זָהָב. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר ביצירת תושבת מזהב, כמין גומה המותאמת בדיוק למידות האבן, שלתוכה היא משוקעת כך שהזהב מקיף אותה מכל עבריה. המילה "משבצות" נגזרת מלשון אחיזה ותפיסה חזקה. יש המדייקים כי לא מדובר רק בתושבת אטומה מלמטה, אלא במבנה דמוי מזלג או שיניים האוחז באבן בחוזקה מצידיה, כך שהיא נותרת גלויה ויופייה ניכר מכל כיוון [העמק דבר, נתינה לגר]. השימוש בפועל "מוסבות" מרמז, לדעת חלק מהפרשנים, שצורתן של האבנים הייתה עגולה [אבן עזרא הקצר]. מנקודת מבט רעיונית, מסגרת הזהב משמשת רק כבסיס לאבנים, שהן בתורן בסיס לאותיות, מה שמלמד כי התורה עליונה בערכה על פני כל עושר חומרי [תולדות יצחק].