ציץ הזהב המונח על ראשו של הכהן הגדול מהווה סמל מובהק לקדושת ישראל ולהקדשתם לה'. בדומה לתפילין ולפתיל התכלת שבציצית, הציץ נועד לעורר זיכרון וקדושה תמידית, ולהוות מליץ יושר המגשר בין העם לאלוהיו [קאסוטו]. מעבר לכך, הציץ נושא עמו משמעות סמלית עמוקה של כפרה על מחשבות החטא שראשיתן במצח [אבן עזרא], וכן כפרה על תכונות של קשיות עורף, עזות ועקשנות המאפיינות את העם, המכונות במקרא "חזקי מצח" [בעל הטורים, בכור שור].
הכתוב קובע כי וְנָשָׂא אַהֲרֹן את עוון הקודשים. משמעות המילה "ונשא" בהקשר זה היא סליחה וכפרה, אך היא שומרת במקביל גם על מובנה המילולי: הכהן הגדול נושא בפועל את משא העוון, ובכך מסלק אותו מן הקורבנות [רש"י, ביאור יש"ר, נתינה לגר].
באשר למהותו של עֲוֹן הַקֳּדָשִׁים, קיימות שתי גישות עיקריות בקרב המפרשים. לפי הפשט, מדובר במקרים שבהם ישראל מביאים קורבנות ללא טהרת הכוונה הראויה, או כאשר מתרחשות טעויות קלות בסדר העבודה. במקרים אלו, הציץ שעליו חקוק "קודש לה'" מוכיח שכוונתם הבסיסית של המקריבים הייתה רצויה ונכונה, ובזכות קדושתו של הכהן הגדול הקורבן הופך למקובל [רשב"ם, שד"ל, קאסוטו].
מנגד, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים, הנשענת על מסורת חז"ל, קובעת כי הציץ מכפר אך ורק על עוון של טומאה שאירעה בקורבן עצמו (כגון בדם או בחלב המוקרבים על המזבח), ולא על טומאת האנשים המקריבים [רש"י, תורה תמימה, העמק דבר, רלב"ג]. הסיבה לכך שהציץ מכפר דווקא על טומאה, ולא על פסולים אחרים בקורבן (כמו קורבן שיצא ממקומו, נותר או פיגול), היא שלטומאה יש צד קל יותר – היא מותרת באופן חריג כאשר מדובר בקורבנות שמביא הציבור כולו [רש"י, מזרחי, בכור שור, גור אריה]. מבחינה רעיונית, פסול הטומאה מייצג כניעה לכוחות הטבע העיוורים ולמוות, שהם ההפך המוחלט מחירותו של ה' ומבחירתו המוסרית של האדם. לכן, ההכרזה "קודש לה'" שעל הציץ באה לעקור את תפיסת הטומאה ולהכריז שכל כוחות הטבע כפופים לה' בלבד [רש"ר הירש]. יש המוסיפים כי הציץ מכפר בעיקר על טומאה נסתרת שלא הייתה ידועה כלל בעת ההקרבה [רלב"ג, רש"ר הירש].
מיקומו של הציץ הוא עַל־מֵצַח אַהֲרֹן, ועל פי תרגום אונקלוס הכוונה היא לגובה הראש, בדומה למקום הנחת התפילין [נתינה לגר, מיני תרגומא]. הכתוב מדגיש שהציץ מרצה רק כאשר הוא מונח במקומו הראוי והקבוע, וכאשר הוא שלם ולא שבור [תורה תמימה].
התורה דורשת: וְהָיָה עַל־מִצְחוֹ תָּמִיד. הפרשנים מעלים קושי מעשי: הרי הכהן אינו יכול לחבוש את הציץ בכל שעות היממה, שהרי עליו לישון או להתפנות. כדי ליישב זאת, מוצעים מספר כיווני פירוש:
ראשית, המילה "תמיד" מתייחסת לפעולת הריצוי. כלומר, הציץ מכפר על קורבנות ישראל תמיד, גם בשעות שבהן הוא אינו מונח פיזית על מצחו של הכהן [רש"י, תורה תמימה, מלבי"ם, דברי דוד].
שנית, הדרישה היא לתשומת לב תמידית. בעת שהכהן חובש את הציץ, אסור לו להסיח את דעתו ממנו אפילו לרגע. עליו למשמש בו, לשקול בדעתו ולחשוב תמיד על איכות קדושת השם החקוקה עליו, מבלי לתת לדעתו לנדוד לדברים פחותים [רש"י, הכתב והקבלה, נחל קדומים]. חומרה זו יתרה אף מזו של תפילין, משום ששם ה' חקוק על הציץ בגלוי [תורה תמימה].
שלישית, המילה "תמיד" מעניקה לכהן הגדול את הזכות וההיתר ללבוש את הציץ ולעבוד במקדש בכל יום שירצה, מבלי שמשמרות הכהונה הרגילות יוכלו לעכב בעדו [רלב"ג, דברי דוד]. לחלופין, הכוונה היא שבאופן תמידי, בכל פעם שהכהן חובש את המצנפת, עליו לחבוש עליה גם את הציץ [חזקוני, ביאור יש"ר].
בסופו של דבר, מטרת הציץ היא להיות לְרָצוֹן לָהֶם. התכלית היא לעורר רצון ואהבה בין ישראל לה', שכן ישראל עצמם נקראים "קודש", והציץ המכריז "קודש לה'" מבטא את הדבקות והשעבוד של העם לבוראו [אור החיים]. ריצוי זה פועל אך ורק לטובתם ולתועלתם של בני ישראל ("להם"), ולא לשם הבאת פורענות עליהם. כמו כן, הציץ מכפר באופן בלעדי על קורבנותיהם של ישראל, ואינו מרצה על קורבנות המובאים על ידי נוכרים [תורה תמימה].