אבני החושן אינן משמשות רק כתכשיט יוקרתי, אלא כנושאות הזהות, הזכות והייעוד של שבטי ישראל בבואם לפני ה׳. הן מהוות זיכרון חי וקבוע, המייצג את עמידתם הנצחית של השבטים בתוך הקודש.
הקביעה כי וְהָאֲבָנִים תִּהְיֶיןָ עַל־שְׁמֹת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל מלמדת כי האבנים הוקדשו מראש על ידי המתנדבים במיוחד למטרה זו, כדי שייחקקו עליהן שמות השבטים [ספורנו, הכתב והקבלה]. הביטוי עַל־שְׁמֹת מתפרש כהקבלה לשמותיהם ולמענם [שד"ל, ביאור שטיינזלץ], ויש המעירים כי האות תיו מחליפה כאן את האות מם, במשמעות של "בשמותם" [נתינה לגר].
התורה מדגישה כי יהיו שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה עַל־שְׁמֹתָם. כפילות זו באה להבהיר שיהיו בדיוק שתים עשרה אבנים, לא פחות ולא יותר. בניגוד לאבני האפוד, שעליהן נחקקו מספר שמות על כל אבן, בחושן הוקצתה אבן נפרדת לכל שבט ושבט [העמק דבר, ספורנו, שד"ל]. המספר שתים עשרה אינו מקרי, אלא מסמל קביעות ונצחיות, בדומה לשנים עשר המזלות ולשתי עשרה שעות היום והלילה, המעידים על קיומם הנצחי של ישראל [שפתי כהן]. המילה לִשְׁנֵי בצירוף לִשְׁנֵי עָשָׂר שָׁבֶט היא צורה ייחודית ונדירה במקרא במקום המילה המקובלת "לשנים" [מנחת שי].
מלאכת החריטה מתוארת במילים פִּתּוּחֵי חוֹתָם. משמעות הדבר היא חריטה בולטת ומעמיקה כפי שעושים בחותמות [ביאור שטיינזלץ]. יש הסבורים כי מעבר לשם השבט, נחקק על האבן גם ציור סמלי המייצג אותו, כגון אריה ליהודה ודודאים לראובן [העמק דבר]. על האומן המפתח הוטלה החובה לכוון במדויק לשמו של כל שבט, מבלי להחליף בין האבנים או בין הכוונות [ספורנו, הכתב והקבלה].
הציווי אִישׁ עַל־שְׁמוֹ עורר דיון נרחב בשאלת סדר שיבוץ האבנים. הגישה המרכזית קובעת כי סדר האבנים תואם לסדר תולדותם ולידתם של השבטים, החל מאבן אודם לראובן ופטדה לשמעון [רש"י, ביאור יש"ר]. עם זאת, פרשנים רבים מקשים על כך, שכן ידוע ממקורות אחרים שאבנו של שבט דן הייתה הלשם. אילו הסדר היה לפי הלידה הפיזית המדויקת, דן היה אמור להקדים את יששכר וזבולון, ואבנו לא הייתה לשם. משום כך, מסכימים רוב מפרשי רש"י כי "סדר תולדותם" בחושן נקבע לפי סדר האימהות. תחילה שובצו כל ששת בני לאה יחד, ורק אחריהם שובצו בני השפחות, מה שהציב את דן במקום המדויק המקביל לאבן לשם [מזרחי, שפתי חכמים, גור אריה, הדר זקנים, חזקוני, דברי דוד].
עצם חקיקת השמות על החושן מעלה תמיהה, שכן שמות השבטים כבר היו חקוקים על אבני השוהם שבכתפות האפוד. התשובה לכך נעוצה בכיוון שאליו פונות האבנים, בעוד שאבני האפוד שעל הכתפיים פונות כלפי מעלה וניצבות רק לפני ה׳, אבני החושן שעל החזה פונות קדימה ועומדות זקופות גם לנגד עיניהם של בני האדם. חזרה זו אינה מיותרת, אלא נועדה להנכיח את סמלי השבטים באופן בולט [קאסוטו].
לנשיאת האבנים על לב הכהן הגדול, בייחוד ביום הכיפורים, יש משמעות רוחנית עמוקה. כאשר הכהן נכנס אל הקודש, ה׳ מביט בבגדיו ונזכר בזכותם של השבטים. הדבר משול למלך המלביש את בנו בלבוש המלכות שלו, כדי שהשרים יראו אותו וייראו מפניו. כך, בגדי הכהונה המקודשים ואבני החושן שעליהם, משמשים כמגן רוחני לכהן הגדול מפני מלאכי השרת בבואו לכפר על העם [שפתי כהן].