מינויו של הכהן הגדול לתפקידו הרם דורש ביטוי מוחשי וחיצוני. לאחר סיום ההנחיות לבניית המשכן, עוברת התורה לפרט את לבושם של משרתיו, מתוך הבנה שהבגדים אינם רק כסות פונקציונלית, אלא מדים רשמיים בעלי משמעות רוחנית וחברתית עמוקה.
הציווי ליצור בִגְדֵי־קֹדֶשׁ נועד בראש ובראשונה לייחד את הכהנים, להבדיל אותם משאר העם ולסמן אותם כמשרתים בקודש [אבן עזרא, רש"ר הירש, קאסוטו]. מעצם הגדרתם כבגדי קודש, נגזרת הלכה מעשית: הבגדים חייבים להיות שלמים, חדשים ומותאמים למידתו המדויקת של הכהן. בגדים מטושטשים, קרועים או בלויים מאבדים את פְּאֵרָם, נחשבים כבגדי חול, ופוסלים את עבודת הכהן [רלב"ג, שפתי כהן, פרדס יוסף, בכור שור]. המילה וְעָשִׂיתָ מופנית אמנם למשה כדי שינחה את האומנים המומחים ויפקח עליהם [הטור הארוך, ביאור יש"ר], אך היא טומנת בחובה גם חלוקת תפקידים עמוקה יותר: בעוד האומנים מבצעים את המלאכה הפיזית, משה נדרש לצקת בעשיית הבגדים את הכוונה הרוחנית הראויה לשמה [רמב"ן, שפתי כהן].
מטרת הבגדים מוגדרת במילים לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהכבוד מופנה כלפי מעלה – לכבודו של ה' השוכן בתוך בני ישראל ולתפארת עוזו [רמב"ן, ספורנו, הכתב והקבלה, הטור הארוך, רקנאטי]. במקביל, ישנה תכלית חברתית מובהקת: הבגדים נועדו לרומם את הכהן הגדול בעיני ההמון ולעורר יראת כבוד כלפיו. מסיבה זו, עיצובם שאוב ממלבושי המלכות של ימי קדם, והם כוללים פריטים כגון כותונת מפוספסת ורוקמת (בדומה לכותונת הפסים של יוסף), מעיל עליון, מצנפת המשמשת ככיסוי ראש לשרים, ציץ דמוי נזר של מלך, ושימוש בצבעים מלכותיים כזהב, תכלת וארגמן [רמב"ן, רבנו בחיי, הטור הארוך, ביאור שטיינזלץ].
התורה מדגישה שהבגדים נעשים לְאַהֲרֹן אָחִיךָ. אזכור הקרבה המשפחתית אינו מקרי; דווקא משום שאהרן הוא אחיו של משה ומוכר היטב לעם, קיים חשש לזלזול או לחוסר הערכה מספקת הנובעים מהרגל. הבגדים המפוארים מבטיחים שהיחס אליו יהיה מכובד וראוי [קונטרס חיבה יתירה]. יתרה מכך, פרישותו וקדושתו של אהרן, הדורשות ממנו להתרחק מהמון העם, עלולות היו להתפרש בטעות כהתנשאות או גסות רוח. בגדי הפאר מבהירים לעין כל כי מעמדו המורם הוא רצון ה', וכי הוא משמש כמרכבה לשכינה [העמק דבר]. בניגוד לכהן רגיל שצדקתו עשויה להתברר רק לאחר שיצא בשלום מקודש הקודשים ביום הכיפורים, צדקתו של אהרן הייתה כה מפורסמת ומוחלטת, עד שהבגדים העניקו לו כבוד ותפארת מיד עם עשייתם, עוד בטרם עבד בהם בפועל [אדרת אליהו].
ברובד הפנימי והסמלי, הבגדים החיצוניים משקפים את לבושיה הרוחניים של הנפש. המילה "כבוד" מייצגת את המהות הרוחנית הטבעית של הנפש, בעוד "תפארת" מסמלת את היופי המוסרי וההדר שהאדם רוכש באמצעות בחירתו החופשית ועבודת המידות שלו [מלבי"ם]. הבגדים מהווים תזכורת מתמדת לכהן עצמו להתנהג בענווה וביראה [חומת אנך, קונטרס חיבה יתירה], וכל פריט בהם נועד לכפר על פגמים ומידות רעות בעם ישראל, כגון כעס, גאווה ולשון הרע [אור החיים, מלבי"ם]. יש שחילקו בין סוגי הבגדים וציינו כי בגדי הלבן הפשוטים ששימשו ביום הכיפורים בקודש הקודשים נועדו "לכבוד" כלפי שמיים, ואילו בגדי הזהב ששימשו במהלך השנה נועדו "לתפארת" מול העם [שפתי כהן, אור החיים]. כך, משלבים הבגדים בין הערך הרוחני הפנימי לבין הדרישה האסתטית החיצונית [רש"ר הירש], ומחברים יחד את ההתגלות האלוהית האינסופית עם הכלים האנושיים המוגבלים [חומש קה"ת].