כניסתו של הכהן הגדול אל הקודש פנימה אינה פעולה טכנית בלבד, אלא מעמד רוחני המלווה בכללי טקס קפדניים. התורה דורשת שהופעתו תלווה בצליל מתמיד, המבטא את המורכבות שבעמידה מול הקודש.
המילה לְשָׁרֵת מצביעה על סוג מיוחד של עבודה. בניגוד לעשייה רגילה, השירות במקדש מבטא התמסרות אישית וקשר ישיר אל ה', כאשר המעיל עצמו פועל על תודעתו של הכהן וממקד את מחשבותיו אך ורק בעבודת הקודש [רש"ר הירש, העמק דבר].
הפרשנים מציעים מגוון סיבות מרתקות למטרה של וְנִשְׁמַע קוֹלוֹ באמצעות פעמוני הזהב:
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהצליל נועד ללמד דרך ארץ וגינוני מלכות. אין זה ראוי להיכנס להיכל המלך, או אפילו לביתו של אדם רגיל, לפתע פתאום. צלצול הפעמונים משמש כעין "נקישה בדלת" ונטילת רשות לפני הכניסה, וכן כפרידה מכובדת ביציאה [רמב"ן, רבנו בחיי, תולדות יצחק, מלבי"ם, קאסוטו, בכור שור, ביאור יש"ר].
לצד זאת, יש המפרשים כי הקול נועד לשמש כאזהרה והרחקה. מאחר שנאסר על כל אדם להיות באוהל מועד בשעת הכפרה, הצליל מזהיר את יתר האנשים להתרחק מהמקום [רשב"ם, מלבי"ם]. מעבר לכך, ברובד העליון, הצליל נועד להזהיר את מלאכי השרת שיפנו את המקום לכהן הגדול, כדי שלא יפגעו בו בבואו לעבוד את ה' בייחוד [רמב"ן, רבנו בחיי, תולדות יצחק].
פירוש מעמיק אחר טוען כי המילה וְנִשְׁמַע אינה מכוונת רק לאוזני אחרים, אלא הכהן עצמו הוא הנפעל. בדומה למצוות ציצית הפועלת על חוש הראייה, קול הפעמונים פועל על חוש השמיעה ומזכיר לכהן הגדול את מעלתו, קדושתו ואחריותו, שלא יסיח דעתו מן הקדושה גם בבואו וגם בצאתו מן הקודש [הכתב והקבלה].
כיוון נוסף קושר את הקול לחיבור שבין הכהן, העם והתפילה. יש הסוברים כי הקול הנשמע אינו רק של הפעמונים, אלא גם קול תפילתו של הכהן שתתקבל ברצון [אבן עזרא, רבנו בחיי]. צלצול הפעמונים מודיע לעם שבחוץ על זמן העבודה, כדי שיכוונו גם הם את ליבם לאביהם שבשמים [חזקוני]. ברובד הרעיוני, הפעמונים הנמצאים בתחתית המעיל מסמלים את האנשים הפשוטים ביותר בעם, ומלמדים שהכהן הגדול חייב לכלול גם אותם בעבודתו [חומש קה"ת]. כמו כן, הקול בא לכפר על קול צעקתם של אלו שנרצחו בשגגה [תורה תמימה].
עם זאת, חשוב לציין כי ביום הכיפורים הכהן נכנס לקודש הקודשים בבגדי לבן בלבד, ללא המעיל והפעמונים. ביום זה ישראל דומים למלאכים וזכויותיהם מסייעות להם, ולכן אין צורך בהשמעת קול, בהתרעה או בנטילת רשות [רבנו בחיי, תולדות יצחק, חומש קה"ת].
סיומו של הפסוק, וְלֹא יָמוּת, מעורר מחלוקת יסודית לגבי מהות עונש המיתה המוזכר בו:
גישה אחת גורסת כי מתוך אזהרה זו לומדים כלל רחב על כל בגדי הכהונה: מכלל הלאו שומעים את ההן. אם הכהן לבוש בכל הבגדים הראויים – לא ימות, אך אם הוא משמש בקודש כשהוא מחוסר אפילו בגד אחד מכלל הבגדים, הוא חייב מיתה בידי שמים [רש"י, מזרחי, שפתי חכמים, גור אריה, לבוש האורה].
מנגד, גישה אחרת חולקת וסוברת כי האזהרה מתייחסת ספציפית למעיל ולפעמונים עצמם. הכהן חייב מיתה אם ייכנס ללא הפעמונים, משום שהפר את גינוני המלכות ונכנס כמי שמתפרץ להיכל ללא רשות, או משום שחסרו לו הזכויות ו"שריון הצדקה" שהבגד מייצג כהגנה [רמב"ן, אור החיים].