הכהן הגדול נושא את שמות שבטי ישראל אל תוך הקודש, ובכך משמש נציג חי של העם כולו. נשיאת השמות על גבי בגדי הכהונה יוצרת קשר תמידי ובלתי אמצעי בין האומה, מנהיגה הרוחני והבורא.
מבחינה מעשית, הציווי להניח את האבנים עַל כִּתְפֹת הָאֵפֹד משמעו שיבוץ האבנים על גבי הכתפיות הרחבות של בגד האפוד. כתפיות אלו הגיעו עד לגובה צווארו של הכהן מכל צד, ונקפלו מעט כלפי פניו [רשב"ם, חזקוני, רלב"ג, שטיינזלץ].
באשר למהותן של אַבְנֵי זִכָּרֹן ולמילה לְזִכָּרֹן, הפרשנים נחלקו בשאלה כלפי מי מופנה הזיכרון. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהזיכרון מכוון כלפי מעלה. כאשר אהרון נושא את השמות, ה' רואה את השבטים החקוקים לפניו, זוכר את צדקתם, ובעקבות כך מתעורר לרחם על ישראל ולברך אותם [רש"י, ספורנו, העמק דבר, ביאור יש"ר, גור אריה]. עצם הופעת השמות החקוקים היא הסיבה להתעוררות הרחמים, שכן הזכרת שמות ישראל לפני ה' מביאה עמה ברכה [מזרחי, שפתי חכמים, משכיל לדוד].
לעומת זאת, יש הסבורים כי לא ניתן לייחס שכחה לה', ולכן מטרת הזיכרון מופנית דווקא אל אהרון. האבנים נועדו להזכיר לכהן הגדול, כאדם העלול לשכוח, לחשוב תמיד על בני ישראל ולהתפלל בעדם. מיקוד מחשבתי זה הוא שמאפשר לו להגיע לדרגת הנבואה הנדרשת כדי לשרת את העם [הכתב והקבלה, רלב"ג].
מעבר לעניין הזיכרון, נשיאת השמות על הכתפיים מסמלת את מהות המנהיגות. הכהן הגדול נושא על שכמו את משא העם ואת צורכי הדור הנוכחי, כאשר הוא נשען על זכותם של השבטים המקוריים ששמותיהם חקוקים על האבנים [חתם סופר, קאסוטו]. בנוסף, הנחת האבנים על שתי הכתפיים מבטאת את אחדות האומה; אף על פי שישראל מחולקים לשבטים שונים, חלקם לימין וחלקם לשמאל, כולם מתאחדים על גבי אפוד אחד במטרה לייחד את שם ה' בעולם [מלבי"ם]. לבסוף, יש הרואים בשתי האבנים רמז לשני לוחות הברית ולעול התורה, מתוך תפיסה שהגנת האפוד וכפרתו פועלות רק כאשר בני ישראל עוסקים בתורה ומזכירים אותה בפיהם [אלשיך].