על כתפיו של הכהן הגדול, במקום המחבר את חלקי האפוד, נקבעו שתי אבני שוהם שעליהן חקוקים שמות שבטי ישראל. נשיאת השמות על הכתפיים מסמלת את המשא והאחריות של מנהיגות העם, כאשר הכהן נושא את ישראל עמו בעבודת הקודש. אבנים אלו היו משוקעות בתוך מסגרות זהב, והשמות נחרתו עליהן במלאכת אומן כפיתוחי חותם, ללא שימוש בתולעת השמיר הפלאית שבה השתמשו לחקיקת אבני החושן [רבנו בחיי].
הכתוב מציין כי יש לכתוב שִׁשָּׁה מִשְּׁמֹתָם על אבן אחת ואת השאר על השנייה. השימוש במילה מִשְּׁמֹתָם במקום בביטוי הפשוט "ששה שמות" מעיד על אופן החלוקה. יש המסבירים כי השמות לא נכתבו בזה אחר זה כגוש אחד על כל אבן, אלא חולקו לזוגות, כאשר מכל זוג שם אחד נחקק בימין ושם אחד כנגדו בשמאל [רלב"ג, אור החיים]. ביחס למילה הַנּוֹתָרִים, מוסבר כי אין בכך כדי להפחית מערכם של השבטים הכתובים על האבן השמאלית. הכתוב מדגיש שכולם שווים בזיכרון, והם נקראים "נותרים" רק משום שהאבן הראשונה לא יכלה להכיל את כולם [העמק דבר]. אף על פי שבדרך כלל המילה "נותר" מתארת מיעוט שנשאר, כאן היא מתייחסת למחצית המדויקת של השבטים, בדומה למקומות אחרים בתורה שבהם החלק הנותר הוא משמעותי ועיקרי [פרדס יוסף].
המוקד המרכזי בפסוק הוא המילה כְּתוֹלְדֹתָם, שסביבה מתפצלים הפרשנים לשתי גישות עיקריות. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה מורה על סדר כתיבת השמות – כסדר שבו נולדו השבטים [רש"י, רבנו בחיי, קאסוטו, שטיינזלץ]. מובהר כי משמעות המילה היא כסדר לידתם אל העולם, ולא כסדר שבו הם עצמם הולידו והעמידו צאצאים [מזרחי, שפתי חכמים, גור אריה].
לעומת זאת, גישה שנייה גורסת כי המילה כְּתוֹלְדֹתָם אינה מתייחסת כלל לסדר הכתיבה על האבנים, אלא לצורת השמות עצמם. לפי פירוש זה, התורה מצווה לכתוב את השמות בדיוק כפי שקראו להם אבותיהם כשנולדו (כגון ראובן, שמעון), ולא כפי שנקראו מאוחר יותר כשמות משפחה או שבט עם תוספת אות יחס (ראובני, שמעוני) [הכתב והקבלה, תורה תמימה, רש"ר הירש, ביאור יש"ר].
מתוך ההבנה שיש סדר מסוים, קיימות מחלוקות כיצד בדיוק סודרו השמות על האבנים. יש הסבורים כי יהודה הוקדם ונכתב ראשון מפני כבוד המלכות או כבוד ה׳ הרמוז בשמו, למרות שלא נולד ראשון [אור החיים, תורה תמימה, מלבי"ם]. דעות אחרות מציעות שהסדר לא היה כרונולוגי רציף, אלא התבסס על חלוקה לפי האמהות – בני לאה נכתבו יחד, בני רחל יחד, ובני השפחות מוקמו ביניהם [דעת זקנים, רש"ר הירש, ביאור יש"ר].
מעבר להנחיות הטכניות, חלוקת השבטים לשתי קבוצות של שישה נושאת משמעות סמלית עמוקה. חלוקה זו של שישה מימין ושישה משמאל, כאשר הכהן הגדול עומד בתווך, מזכירה את המעמד ההיסטורי בהר גריזים ובהר עיבל, שם עמדו שישה שבטים על הר אחד ושישה על ההר מנגד כדי לקבל את הברית. לכן, נשיאת האבנים על כתפי הכהן משמשת כזיכרון לבני ישראל – תזכורת מתמדת לעמידתם בשבועתם לה׳ [חתם סופר].