על מצחו של הכהן הגדול התנוסס תכשיט זהב בולט ומרשים, אשר שימש כמוקד של קדושה ויראה עבור העם כולו. משמעות המילה צִּיץ מתפרשת בשתי דרכים עיקריות. הגישה המרכזית קושרת מילה זו לשורש ההצצה והראייה, שכן התכשיט הונח על המצח, מקום שבו הכל מסתכלים, והוא דרש מהכהן הגדול ריכוז רוחני מתמיד מבלי להסיח את דעתו [רשב"ם, הכתב והקבלה, שפתי כהן, ביאור יש"ר]. מנגד, יש המפרשים את המילה מלשון ניצוץ, זוהר או פריחה, שכן התכשיט הבריק ככתר מלכותי זוהר [חזקוני, קאסוטו, רש"ר הירש]. מבחינה דקדוקית, האות צד"י במילה זו מודגשת באופן ייחודי [מנחת שי, ברכת אשר].
הפרשנים מסכימים כי הציץ היה עשוי כמין טס של זהב טהור, ברוחב של שתי אצבעות, אשר הקיף את המצח מאוזן לאוזן [רש"י, רבנו בחיי, תורה תמימה, מלבי"ם]. הוא לא היה כתר שלם שהקיף את כל הראש, אלא הונח בחזית בלבד, ונקשר אל מאחורי העורף באמצעות פתילי תכלת [רלב"ג, קאסוטו, בכור שור]. מאחר שהיה עשוי כולו ממתכת יצוקה, הוא נבדל משאר בגדי הכהונה שהיו ארוגים מבד [קאסוטו].
הביטוי פִּתּוּחֵי חֹתָם מתאר את אופן חריטת האותיות. בניגוד לחותם רגיל שבו האותיות שקועות, האותיות על הציץ היו בולטות כלפי חוץ. הדבר נעשה על ידי הקשה או חריטה מצידו האחורי של פח הזהב, כך שהאותיות נדחפו ובלטו בחזית [רלב"ג, מלבי"ם, ביאור יש"ר, תורה תמימה]. ייתכן שמלבד המילים עצמן, שולבו בזהב גם עיטורים וציורים נאים [העמק דבר].
על הציץ נחקקו המילים קֹדֶשׁ לַה'. מסורת מרכזית גורסת כי מילים אלו נכתבו בשתי שורות: המילה "קֹדֶשׁ" נכתבה בשורה התחתונה, ושם ה' נכתב בשורה העליונה, וזאת כדי לחלוק כבוד לאלוקים ולהציב את שמו מעל הכל [רבנו בחיי, בכור שור, ביאור יש"ר]. עם זאת, חכמים שהיו ברומי העידו כי ראו שם את הציץ שנלקח כשלל, והמילים נכתבו עליו בשורה אחת בלבד. הפרשנים מסבירים כי הגם ששתי שורות הן הצורה המקובלת, כתיבה בשורה אחת אינה פוסלת את הציץ [אור החיים, רש"ר הירש], ויש המשערים שהציץ שנראה ברומי היה מימי בית שני, תקופה שבה הועדף לכתוב את הכל בשורה אחת כדי להרחיק את שם ה' מתחילת הקריאה [חתם סופר].
לציץ ולכיתוב שעליו הייתה משמעות רוחנית עמוקה. הכתובת היוותה הצהרה דוממת וקבועה כי הכהן, העם ועבודת המקדש מוקדשים כולם לה', ובכך החליפה התורה את לחשי הקסם שהיו נהוגים בפולחנים זרים [קאסוטו]. בנוסף, הציץ נועד לכפר על חטאים שונים, ובראשם עזות מצח וגאווה. עצם הנחתו על המצח נועדה להחדיר בעם בושה, ענווה ויראת שמים [כלי יקר, צרור המור, שפתי כהן]. כמו כן, הוא כיפר על פגמים וטומאות שאירעו בקרבנות [רשב"ם, צרור המור], ושימש כסגולה לשמירה מפני הרהורי עבירה, בדומה לפתיל התכלת שבציצית [כלי יקר]. האותיות הקדושות שבלטו ממנו האירו בזוהר מיוחד, וכל מי שהביט בהן התמלא ביראת כבוד ונכנע לפני בוראו [הכתב והקבלה].