בגדי הכהן הגדול אינם רק פריטי לבוש, אלא נושאים משמעות רוחנית עמוקה ומהווים סמל לתפקידו ולמידותיו. בגד זה, המונח כבסיס לחלקים אחרים במערכת הלבוש, מקפל בתוכו לקחים על גבולות, טהרה ותיקון המידות.
הפרשנים מסכימים כי המעיל והאפוד הם שני בגדים נפרדים, אך הכתוב מכנה את הבגד מעיל האפוד משום שהם קשורים זה בזה באופן הדוק. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהאפוד נלבש מעל המעיל ושימש לו כמעין חגורה המהדקת אותו לגוף [רש"י, רשב"ם, שד"ל, בכור שור, שטיינזלץ]. בשל חשיבותם העליונה של האפוד והחושן, המעיל נחשב כטפל אליהם ונקרא על שמם [ברכת אשר], ומסיבה זו הותר ללבוש אותו אך ורק בשעת נשיאת האפוד ועבודת הקודש, ולא כבגד בפני עצמו [העמק דבר].
באשר לצורתו של המעיל, קיימת מחלוקת בין המפרשים. גישה אחת מתארת אותו כמעין חלוק או כותונת הנלבשת על הגוף [רש"י, צאינה וראינה]. לעומת זאת, פרשנים רבים חולקים על כך וסבורים כי לא היו לו שרוולים כלל, אלא הוא היה דומה לגלימה או שכמייה ארוכה המקיפה את הגוף מהצוואר ועד הרגליים. על פי גישה זו, המעיל היה פתוח בחלקו הקדמי מבית הצוואר ומטה, וכלל שתי כנפיים שהכהן יכול היה להתעטף בהן ולגלותן כרצונו [רמב"ן, טור הארוך, רבנו בחיי, רלב"ג, מלבי"ם, שטיינזלץ].
הציווי לעשות את המעיל כליל תכלת משמעו שהבגד היה עשוי כולו מצמר הצבוע בצבע תכלת בלבד, ללא כל תערובת של חוטים או צבעים אחרים [רש"י, רשב"ם, ביאור יש"ר, אבן עזרא הקצר, שטיינזלץ]. חוטי המעיל היו עבים במיוחד וכל חוט היה כפול ושזור משנים עשר חוטים דקים [תורה תמימה, רלב"ג, מלבי"ם, ביאור יש"ר]. ההקפדה על הטהרה והאחידות הייתה כה גדולה, עד שבתהליך הצביעה מדם החילזון היו שופכים את הצבע ששימש לבדיקה הראשונית, כדי לוודא שהמעיל ייצבע אך ורק בצבע טהור לחלוטין שלא התערב בו דבר [תורה תמימה]. מבחינה אסתטית, הרקע האחיד של התכלת נועד להבליט את צבעוניותו של האפוד המונח עליו [קאסוטו].
מעבר למראהו, צבע התכלת נושא משמעות סמלית עמוקה. התכלת דומה לצבעו של הים, הים דומה לרקיע, והרקיע מזכיר את כיסא הכבוד, כך שהבגד משמש תזכורת תמידית לכהן על מקומו ותפקידו הרוחני [רשב"ם].
רובד פרשני מרכזי נוסף קושר את המעיל לתיקון חטאי הדיבור. הפרשנים מסבירים כי ייעודו של המעיל הוא לכפר על עוון לשון הרע ודברים בטלים [כלי יקר, שפתי כהן, אלשיך]. ההתבוננות בצבע התכלת, המזכיר את הים, מלמדת את האדם מוסר: כשם שה' שם לים גבולות של חול ודלתות שאינו פורץ, כך על האדם לשים מחסום ללשונו ולא לפרוץ את החומות הטבעיות של השיניים והשפתיים [כלי יקר]. בנוסף, הפעמונים והרימונים שהיו בשולי המעיל מסמלים את האיזון הראוי בין דיבור לשתיקה. הרימונים הסתומים מסמלים את השתיקה, ואילו הפעמונים המקשקשים מסמלים את הדיבור. שילובם מלמד כי ראוי לאדם ששתיקתו תהיה מרובה מדיבורו, וכאשר הוא כבר מדבר, על קולו להיות נמוך, רגוע, ומכוון לדברי קדושה וחכמה ולא לליצנות או רכילות [אלשיך, צרור המור].