שוליו של מעיל הכהן הגדול עוטרו בשילוב ייחודי ומורכב של קישוטים, שחיברו יחד חומרים רכים וארוגים עם עצמים מתכתיים המשמיעים קול. עיצוב זה יצר נוכחות חזותית וקולית מרשימה, ושימש למטרות אסתטיות וסמליות כאחד.
הציווי וְעָשִׂיתָ עַל שׁוּלָיו מתייחס לקצה התחתון של המעיל. הקישוטים נתפרו ממש בקצה הכנף התחתונה ונמשכו לכל אורך השוליים גם בחלקו האחורי של הבגד, ולא עלו כלפי מעלה בצידי המעיל [העמק דבר, שטיינזלץ, פירושן של נשים].
הקישוטים הארוגים עוצבו בצורת רִמֹּנֵי תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי. אלו היו קישוטים כדוריים וחלולים בגודל של ביצת תרנגולת [רש"י, אבן עזרא, קאסוטו], שעוצבו במראה של רימונים צעירים שעדיין לא נפתחו [מזרחי, מלבי"ם, הירש, ביאור יש"ר]. הרימון נחשב לסמל של פריון והיה אלמנט עיטורי נפוץ באמנות של המזרח הקדום, כפי שנמצא בממצאים ארכיאולוגיים מאותה תקופה [קאסוטו, פירושן של נשים]. הרימונים שימשו כמעין גדילים מפוארים [פירושן של נשים], והם החלק היחיד בבגדי הכהונה שבו נעשה שימוש בשלושת חוטי הצמר הצבעוניים הללו לבדם, ללא שילוב של פשתן [הירש]. כל חוט היה שזור משמונה חוטים דקים יותר, כך שכל רימון נוצר מחוט עבה של עשרים וארבעה חוטים [מלבי"ם, ביאור יש"ר]. הרימונים נתלו סָבִיב, כלומר לכל אורך השוליים.
לצד הרימונים נתלו וּפַעֲמֹנֵי זָהָב. מקור המילה "פעמון" הוא מלשון פעימה והכאה. הפעמון היה מורכב ממעטפת זהב חיצונית, ובתוכה ענבל שהכה על המעטפת והשמיע קול [רש"י, פענח רזא, ביאור יש"ר].
מחלוקת פרשנית מרכזית נסובה סביב המילה בְּתוֹכָם, המתארת את מיקום הפעמונים ביחס לרימונים. גישה אחת גורסת כי הפעמונים היו טמונים ממש בתוך החלל של רימוני הצמר [רמב"ן, מובא במזרחי, מלבי"ם, תולדות יצחק, גור אריה, דברי דוד]. לפי גישה זו, אם הרימונים לא נועדו להכיל בתוכם את הפעמונים הם לא היו משמשים לשום צורך מעשי, ואם נועדו רק לנוי, ניתן היה לעצב אותם כצורת תפוחי זהב.
עם זאת, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה בְּתוֹכָם משמעותה "ביניהם" [רש"י, רשב"ם, תולדות יצחק, הירש, שטיינזלץ, קאסוטו]. כלומר, בין כל שני רימונים נתלה פעמון אחד, בסדר חלופי סביב שולי המעיל. פרשנים רבים דוחים בתוקף את הגישה הראשונה, וטוענים כי לו היו הפעמונים מכוסים בתוך רימוני הצמר, קולם היה נבלם ולא היה נשמע [מזרחי]. בנוסף, הפסוק הבא מציין במפורש "פעמון זהב ורימון", מה שמוכיח שהם היו תלויים זה לצד זה ולא זה בתוך זה, ושאזכור הרימונים והפעמונים בנפרד נועד ללמד על סדר תלייתם [גור אריה, דברי דוד]. גם תרגום אונקלוס תומך בהבנה זו ומתרגם את המילה כ"ביניהם" [נתינה לגר, פענח רזא].
אף על פי שהפסוק אינו מציין את מספר הקישוטים [אבן עזרא], מסורת חז"ל מלמדת שהיו שבעים ושניים רימונים ושבעים ושניים פעמונים, שחולקו שווה בשווה – שלושים ושישה בכל צד של המעיל [מזרחי, מלבי"ם, תולדות יצחק, הירש, ביאור יש"ר]. למספר זה ישנה משמעות סמלית: שבעים ושניים הקישוטים מכוונים כנגד שבעים ושניים סוגים שונים של מראות נגע הצרעת. בכך בא לידי ביטוי תפקידו הרוחני של המעיל, המכפר על חטא לשון הרע, שהוא הגורם הרוחני להופעת הצרעת [בעל הטורים].