הציווי על חיבור בגדי הכהן הגדול אינו רק הוראת תפירה טכנית, אלא יצירת קשר בלתי ניתן לניתוק הנושא משמעות הלכתית ורעיונית עמוקה. בדומה למבנה התיאור של ארון הברית והכפורת, הכתוב מתאר תחילה את האפוד, לאחר מכן את החושן, ולבסוף חוזר ומפרט את דרך חיבורם [קאסוטו].
הפרשנים מסכימים כי המילה וְיִרְכְּסוּ משמעותה קשירה וחיבור חזק, בדומה לביטוי "מֵרֻכְסֵי אִישׁ" מספר תהילים, וזאת בניגוד לדעות אחרות שפירשו שמדובר בתפירה [אבן עזרא, רש"י, ביאור יש"ר]. יש שהעירו על כך שהתורה בחרה בפועל מיוחד זה ולא השתמשה בשורש ח.ב.ר הרגיל [ברכת אשר]. החיבור התבצע על ידי כך שכנגד שתי הטבעות שבצדו הפנימי והתחתון של החושן, נקבעו שתי טבעות זהות בשולי כתפות האפוד [חזקוני, ביאור שטיינזלץ]. אל תוך טבעות אלו הושחל בִּפְתִיל תְּכֵלֶת. מאחר שמשקלו הכבד של החושן נישא בחלקו העליון על ידי שרשראות זהב, בחלקו התחתון די היה בפתיל פשוט כדי לקבע אותו למקומו, כך שיהיה מונח היטב עַל חֵשֶׁב הָאֵפוֹד - חגורת האפוד [קאסוטו].
מטרת החיבור היא וְלֹא יִזַּח החושן ממקומו. הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שהמילה "יזח" מקורה בשפה הערבית ומשמעותה ניתוק, הסרה ותזוזה. מבחינה לשונית, מילה זו מקבילה למילה "יסח", שכן האותיות ז' וס' מתחלפות ביניהן בשל קרבתן במקום החיתוך בפה [רש"י, רמב"ן, חזקוני].
קביעה זו אינה רק תיאור מצב, אלא מצוות לא תעשה של ממש. חל איסור חמור לפרק את החיבור הזה דרך קלקול והשחתה, והמנתק את החושן מעל האפוד לוקה [רלב"ג, תורה תמימה]. קיימת מחלוקת האם איסור זה תקף רק בשעת העבודה במקדש או בכל עת. מתוך מקורות חז"ל עולה כי כהן גדול המזיח את החושן אפילו כשהוא נמצא בבית קברות - מקום שבו אינו יכול לעבוד עבודה כלל - עובר על האיסור. ההסבר לכך הוא שעצם נשיאת האורים והתומים נחשבת לעבודה בפני עצמה, כפי שקורה למשל כשהכהן נשאל בהם בשדה הקרב [תורה תמימה, פרדס יוסף].
לציווי זה על החיבור התמידי ישנם טעמים עמוקים. החושן, הנושא את שמות השבטים, מונח על הלב כדי שמחשבתו של הכהן הגדול תשוטט ותתמקד בכל בני ישראל יחד כאומה מאוחדת, ולכן אסור לחלק ולהפריד את המערכת הזו [רלב"ג]. ברובד הפנימי יותר, האפוד המכסה את הגב ואת פלג הגוף התחתון מסמל את החלקים השגרתיים, החיצוניים והמעשיים של החיים, בעוד החושן המונח בחזית על הלב מסמל את הפנימיות, הרגש והאידיאלים. האיסור לנתק ביניהם מלמד שעל האדם לוודא שלא ייווצר פער בין כוונותיו הפנימיות והטהורות לבין מעשיו היום יומיים והשגרתיים ביותר [תורת החסידות].