לאחר השלמת ההוראות לבניית המשכן והכנת בגדי הכהונה, התורה עוברת לתאר את תהליך חנוכתם של אהרן ובניו לתפקידם. שבעת ימי המילואים הללו אינם רק הליך טכני, אלא מהלך של התעלות רוחנית עמוקה, המהדהד את שבעת ימי הבריאה ונועד להחזיר את העולם למצב של שלמות לאחר חטא הנחש הקדמוני [רקנאטי].
הפרשנים בוחנים את פתיחת הציווי, וְזֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר־תַּעֲשֶׂה לָהֶם. המילה הַדָּבָר מצביעה על כך שעל משה לקרב את אהרן ובניו תחילה בדברים ובדיבור [קיצור בעל הטורים]. בנוסף, טמון כאן רמז לעתיד לבוא, לזמן שבו לא יהיו קורבנות, ו"דברים" – כלומר תפילת שפתיים – יחליפו את עבודת המזבח [רבנו בחיי, צאינה וראינה]. הביטוי אֲשֶׁר־תַּעֲשֶׂה מדגיש שמשה עצמו הוא הפועל האקטיבי כאן. במהלך שבעת הימים, משה משמש ככוהן הגדול בעצמו, כדי ללמד את אהרן ובניו את סדרי העבודה הלכה למעשה [אור החיים, אברבנאל]. המעשה הזה הוא המשך ישיר ללבישת בגדי הכהונה, אשר להם בעצמם יש כוח לכפר על חטאי העם [תורה תמימה].
המטרה של כל התהליך היא לְקַדֵּשׁ אֹתָם לְכַהֵן לִֽי. קדושה היא תנאי הכרחי לכהונה, והיא מושגת באמצעות שילוב של ארבעה יסודות: הקורבנות, הרחיצה במים, המשיחה בשמן ולבישת בגדי הקודש [צרור המור]. הקורבנות אינם רק סמל, אלא כלי רוחני שנועד לטהר את הכוהנים מכל חטא חוצץ, ולהעניק להם סיוע משמיים כדי שיוכלו לבצע את עבודתם בזריזות וללא שגיאות [העמק דבר].
לצורך כך מצטווה משה לְקַח, מילה שמשמעותה הפשוטה היא "קח". המדקדקים נחלקו באשר לשורש המילה: יש הסבורים כי מדובר בשורש בן שתי אותיות (ק-ח), ואילו אחרים טוענים כי השורש הוא תלת-עיצורי (ל-ק-ח) שהאות למ"ד נשמטה ממנו [רש"י, אבן עזרא, מזרחי, גור אריה]. באשר למקור המימון של הקורבנות, ישנן דעות שונות האם הם נלקחו מתרומת הציבור, מנכסיו של משה, או מכיסו הפרטי של אהרן [אור החיים, חזקוני, אברבנאל].
הקורבנות הנדרשים הם פַּר אֶחָד בֶּן־בָּקָר וְאֵילִם שְׁנַיִם. מדובר בפר צעיר, בשנתו השנייה או השלישית, ובשני אילים – כבשים בוגרים שעברו את גיל שלושה עשר חודשים [אבן עזרא, רלב"ג, הירש, שטיינזלץ].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהבאת הפַּר נועדה לכפר על חטא העגל [רש"י, גור אריה]. המילה אֶחָד מדגישה שמדובר בפר מיוחד ומסוים, המכוון כנגד אותו חטא ידוע [משכיל לדוד]. פרשנות זו מעוררת שאלה תיאולוגית נוקבת: כיצד יכול פר, המסמל את העגל, לשמש ככפרה? הרי קיים כלל לפיו "אין קטיגור נעשה סניגור" – הדבר שהזכיר את החטא אינו יכול לשמש כאמצעי ריצוי. הפרשנים מיישבים זאת בשתי דרכים: ראשית, הכלל תקף רק לעבודה פנימית בתוך קודש הקודשים, ואילו הפר כאן מוקרב בחוץ; שנית, כאשר הקורבן מובא במיוחד כדי לכפר על אותו חטא עצמו, אין הוא נחשב לקטיגור, אלא זהו ייעודו המקורי והרצוי [מזרחי, גור אריה, דברי דוד].
שלושת בעלי החיים מייצגים תהליך הדרגתי של התקרבות לה׳. הפר משמש כקורבן חטאת כדי לנקות את הכוהנים מכל רבב. לאחריו, האיל הראשון מוקרב כעולה ונשרף כליל כדורון של מסירות והתעלות. האיל השני הוא קורבן שלמים, המייצר תחושת שלום, קרבה ושמחה, שכן הוא נאכל בשותפות על ידי המזבח, הכוהנים והבעלים [בכור שור, הירש].
הפרשנים מוצאים סמליות עמוקה בהרכב של פר אחד ושני אילים. יש הרואים בכך רמז לשלושת האבות: הפר כנגד אברהם (שרץ אל הבקר), ושני האילים כנגד יצחק ויעקב [רבנו בחיי, רא"ש, דעת זקנים]. אחרים מקבילים אותם לאדם הראשון (הפר) ולקין והבל (האילים) [צרור המור]. גישה נוספת מפרשת שהפר מסמל את אהרן, ושני האילים מסמלים את שני בניו הצעירים, אלעזר ואיתמר, תוך רמז טרגי לכך ששני בניו הגדולים, נדב ואביהו, ימותו ולא ימשיכו בכהונה [רבנו בחיי, אברבנאל]. מנקודת מבט פילוסופית, הפר העב והגדול מסמל את הגוף החומרי, בעוד ששני האילים מסמלים את שני חלקי השכל האנושי – השכל העיוני והשכל המעשי [אברבנאל].
הפסוק נחתם בדרישה שבעלי החיים יהיו תְּמִימִם, כלומר שלמים וללא כל מום, דרישה החלה על כל השלושה – גם על הפר וגם על שני האילים [אבן עזרא הקצר, שטיינזלץ].