פסוק זה מבסס את ההלכה הקבועה לדורות באשר לחלוקת בשר קורבנות השלמים. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא כי הקביעה וְהָיָה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו לְחָק עוֹלָם משמעותה שעל אף שקורבנות השלמים שייכים ביסודם לבעלים המביאים אותם, מעתה והלאה נקבע חוק קבוע ולפיו החזה והשוק יינתנו לכוהנים. חוק זה אינו תקף רק לאיל המילואים שהוקרב באופן חד פעמי בימי חנוכת המשכן, אלא הוא מצווה לדורות [גור אריה, פרדס יוסף]. מבחינה דקדוקית, האות חי"ת במילה לְחָק מנוקדת בקמץ [מנחת שי].
בהמשך הפסוק מוסבר הטעם לנתינה זו: כִּי תְרוּמָה הוּא. הפרשנים מסכימים כי מילים אלו מתייחסות לחזה ולשוק, שהם החלק המורם והמופרש מן הקורבן [רש"י, ביאור יש"ר, ביאור שטיינזלץ]. יש המדייקים כי הדגש כאן הוא על השוק, שכן החזה נחשב מלכתחילה לחלק המוקדש לגבוה, ואילו השוק היה אמור להיות חלקם של הבעלים, אך הוא מורם כ"תרומה" בהיותו החלק המובחר שבבשר [העמק דבר]. לעומת גישה זו, ישנה פרשנות רעיונית הגורסת כי המילים כִּי תְרוּמָה הוּא מתייחסות לאהרן הכוהן עצמו. כשם שעם ישראל מופרש מכל אומות העולם, כך הכוהנים מופרשים מתוך עם ישראל ומהווים תרומה המוקדשת לה' [חתם סופר].
הפסוק מסכם באומרו וּתְרוּמָה יִהְיֶה מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִזִּבְחֵי שַׁלְמֵיהֶם תְּרוּמָתָם לַה'. חלק זה יופרש מתוך זבחי השלמים הניתנים לישראל לאכילה, וכמו כל דבר הטעון תרומה, הוא מורם מחלקם של הבעלים ומוקדש לה' [העמק דבר, ביאור שטיינזלץ]. נשאלת השאלה כיצד התרומה נחשבת כניתנת לה' אם בפועל הכוהנים הם שאוכלים אותה? התשובה היא שהתרומה לה' מתבטאת בעצם נתינתה למשרתיו הכוהנים [ביאור שטיינזלץ]. חיבור יפה בין הפירושים מציג כי מאחר שגם אהרן נחשב תרומה וגם החזה והשוק נחשבים תרומה, ראוי שהכוהן שהוא בעצמו תרומה יבוא ויאכל את הבשר שהוא תרומה, שכן שניהם יחד מוקדשים לה' [חתם סופר].