מעמד הקדשת הכהנים מגיע לשיאו בפעולות המבססות את סמכותם, מקדשות את בגדיהם וקובעות את מעמדם לדורות.
הכתוב פותח בציווי וְחָגַרְתָּ אֹתָם אַבְנֵט אַהֲרֹן וּבָנָיו. הפרשנים תמהים מדוע נכרכו אהרן ובניו יחד בפעולת החגירה, בניגוד לשאר הבגדים. הגישה המרכזית היא ששילוב זה בא ללמד שהאבנט (החגורה) של הכהן הגדול ושל הכהן ההדיוט היה זהה לחלוטין, ולכן לא הוזכר קודם לכן בנפרד בבגדי אהרן [רמב"ן, הטור הארוך, תורה תמימה]. ענידת האבנט המשותף מסמלת מטרה מוסרית שווה, הכנה משותפת וזריזות לעבודה, שכן אהרן ובניו תלויים זה בזה ואינם יכולים לעבוד האחד ללא השני [רש"ר הירש, ברכת אשר]. עם זאת, יש המציינים שעבור אהרן זו הייתה חגורה נוספת וחיצונית, מעל החגורה הפנימית של האפוד [ביאור שטיינזלץ].
בולט בהיעדרו מן הפסוק הוא הציווי על לבישת המכנסיים. ההסבר לכך הוא שבעוד שאת שאר הבגדים משה הלביש על הכהנים בעצמו, את המכנסיים, שנועדו לכסות את בשר הערווה, הם לבשו בעצמם בצנעה [רמב"ן, הטור הארוך]. מנגד, יש הסבורים כי המילה אֹתָם כוללת בתוכה גם את המכנסיים [אבן עזרא]. באשר לסדר הלבישה, הניסוח כאן שונה מעט מהסדר המתואר בפרשת צו, אך יש פרשנים המדגישים כי אין לדקדק בסדר הכרונולוגי של הפסוקים [רשב"ם].
השלב הבא הוא וְחָבַשְׁתָּ לָהֶם מִגְבָּעֹת, פעולה שמשמעותה קשירה ועטיפה [אבן עזרא]. למרות לשון הרבים, ציווי זה מכוון לבני אהרן בלבד, שכן לאהרן לא היו מגבעות, והמצנפת המיוחדת שלו כבר הונחה על ראשו [רמב"ן, הטור הארוך, ביאור שטיינזלץ].
לבישת הבגדים אינה רק אקט טקסי, אלא מהותית לתפקיד: וְהָיְתָה לָהֶם כְּהֻנָּה לְחֻקַּת עוֹלָם. פעולה זו מקדשת לא רק את אהרן ובניו, אלא מעניקה את זכות הכהונה לכל צאצאיהם לדורות [ביאור שטיינזלץ, רש"ר הירש]. מכאן לומדים הפרשנים יסוד הלכתי מרכזי: הכהונה תלויה לחלוטין בבגדים. בזמן שבגדיהם עליהם – כהונתם עליהם. כהן שחסר לו אפילו בגד אחד (כדוגמת האבנט), נחשב כזר שעובד במקדש, עבודתו פסולה, והוא חייב מיתה בידי שמים [תורה תמימה, גור אריה, פענח רזא].
הפסוק נחתם במילים וּמִלֵּאתָ יַד־אַהֲרֹן וְיַד־בָּנָיו. מושג "מילוי הידיים" זכה למספר ביאורים:
- מינוי וסמכות: זהו ביטוי מושאל המציין חנוכה, פקודה והענקת סמכות רשמית, בדומה לשליט המפקיד סמכות בידי נציגו על ידי נתינת חפץ לידו [רש"י, הכתב והקבלה, רלב"ג, רש"ר הירש, ביאור שטיינזלץ].
- הקרבה פיזית: הכהן בא לפני ה' כשבידיו ממש מנחות וקרבנות [שד"ל].
- התרגלות לעבודה: חינוך ואימון הכהנים כדי שיתרגלו למלאכה, לא יתעלפו, וידיהם יהיו "מלאות" בעבודה [אבן עזרא, העמק דבר].
- משיחה: רמז לפעולת המשיחה בשמן שהוזכרה מוקדם יותר [אור החיים].
נחלקו הפרשנים כיצד מתבצע אותו מילוי ידיים בפועל: יש הסבורים שהוא נעשה מעצם לבישת הבגדים [הכתב והקבלה, גור אריה], בעוד אחרים סבורים שהוא מושג באמצעות שילוב של לבישת הבגדים והקרבת הקרבנות שיוזכרו מיד בהמשך [מזרחי, שפתי חכמים, ביאור יש"ר].