הקרבת התמיד לוותה בתוספות של קמח, שמן ויין, המייצגות יחד את מכלול הקיום והשפע האנושי. המנחה והנסכים מסמלים את המזון, הרווחה והשמחה שמקבל האדם מאת ה׳, ואת הקדשתם בחזרה לבורא [רש"ר הירש], ויש בהם גם סוד עמוק המרמז למידת הדין [רקנאטי].
התורה מצווה להביא עִשָּׂרֹן סֹלֶת. העישרון הוא מידת נפח השווה לעשירית ממידת האיפה, וכמותו כנפח של מעט יותר מארבעים ושלוש ביצים [רש"י, מזרחי, דברי דוד]. מידה זו מקבילה בדיוק למנת המן היומית שירדה לכל אדם במדבר, ובכך היא מסמלת את קצבת המזון הבסיסית שה׳ מעניק לאדם. הסולת היא קמח חיטים נקי שלא נאפה, המבטא מתנה טבעית שטרם עברה שינוי מהותי בידי אדם [רש"ר הירש].
את הסולת יש להביא כשהיא בָּלוּל בְּשֶׁמֶן כָּתִית. פעולת הבלילה יוצרת תערובת לחה שבה החומרים מאבדים את צורתם המקורית ומתמזגים לאחד, בשונה מעירוב יבש שבו כל מרכיב נותר נפרד [הכתב והקבלה]. השמן המופק לפעולה זו הוא שמן כתית, שנוצר על ידי שפשוף וכתישה של הזיתים כדי לבקע את קליפתם ולהוציא שמן זך, ללא הפעלת כוח רב [הכתב והקבלה, רלב"ג]. הפרשנים מסכימים כי בניגוד להדלקת המנורה, שבה חובה מוחלטת להשתמש רק בשמן כתית, במנחות הדבר אינו מעכב. התורה מציינת כאן שמן כתית כדי ללמד שגם שמן שנטחן בריחיים, אף שפסול למנורה, כשר למנחה [רש"י, רלב"ג, ביאור יש"ר]. יתרה מכך, שמן המנחות, בניגוד לשמן המאור, נדרש להיות ראוי גם למאכל אדם [העמק דבר].
כמות השמן הנדרשת היא רֶבַע הַהִין. ההין הוא כלי מידה קדום שמקורו במצרים [אבן עזרא], המכיל שנים עשר לוגים, כך שרבע ההין שווה לשלושה לוגים [רש"י, מזרחי]. השימוש בלשון זכר במילה רֶבַע במקום "רביעית" בא ללמד על מידה גדושה ושופעת, הכוללת גם את הנוזל הגולש על דופנות הכלי, שמתקדש אף הוא יחד עם המנחה [רש"ר הירש].
לצד המנחה מובא וְנֵסֶךְ של יין, ויש אומרים שהיה מזוג במים [אבן עזרא]. פעולת הניסוך משמעותה שפיכה מהירה ובכוח, המפזרת את הנוזל על פני השטח [הכתב והקבלה]. היין לא נשפך ישירות על אש המזבח, אלא לתוך ספלי כסף מיוחדים שהיו מונחים על גג המזבח. בספלים אלו היו נקבים דקים כמין חוטמים, שדרכם קילח היין וירד אל השיתין, שהם חללים עמוקים ביסודות המזבח שהגיעו עד לתהום. בבית המקדש הראשון חלחל היין מהרצפה הסמוכה למזבח, אך בבית שני הורחב המזבח והנקב שולב בתוכו [רש"י, ברכת אשר].
יציקת היין הייתה רגע שיא בעבודת המקדש. ברגע שהכהן התכופף לנסך, החל טקס מוזיקלי מרהיב: סגן הכהנים הניף בסודרים, הוקש צלצל, והלוויים פצחו בשירת מזמור היום. השיר היומי נבחר בקפידה כך שיקביל למעשה הבריאה שאירע באותו יום בשבוע. במהלך השירה, בכל פעם שהלוויים הגיעו לסיום פרק, תקעו הכהנים בחצוצרות, וכל הקהל השתחווה לה׳ [רבנו בחיי, רבנו חננאל].