קרה לכם פעם שקיבלתם מתנה ממש משמחת, והרגשתם שאתם רוצים לשתף בה את מי שנתן לכם אותה? בבית המקדש, בכל יום כשהקריבו את קורבן התמיד, הביאו יחד איתו תוספות של קמח, שמן ויין. החומרים האלו מסמלים את כל השפע, המזון והשמחה שה׳ נותן לנו, וכשאנחנו מביאים אותם למקדש, אנחנו בעצם מקדישים אותם בחזרה אליו.
התורה מבקשת להביא עִשָּׂרֹן סֹלֶת. עישרון הוא מידה עתיקה, וזה בדיוק הגודל של מנת המן שכל אדם קיבל בכל יום כשהיינו במדבר. המידה הזו מזכירה לנו את קצבת המזון הבסיסית שה׳ דואג לתת לנו. סולת היא קמח חיטים נקי וטבעי. את הקמח הזה מביאים כשהוא בָּלוּל בְּשֶׁמֶן כָּתִית. היו מערבבים את הקמח עם השמן עד שהם הפכו לעיסה אחת לחה שבה החומרים מתחברים לגמרי. השמן הופק מזיתים שנכתשו בעדינות כדי להוציא שמן זך וטוב שראוי למאכל.
כמה שמן צריך? רֶבַע הַהִין. הין הוא כלי עתיק למדידת נוזלים, והשימוש במילה רבע מלמד אותנו שזו צריכה להיות מידה גדושה ושופעת, כזו שאפילו גולשת קצת מעבר לשוליים של הכלי ומתקדשת גם היא.
בנוסף, הביאו גם וְנֵסֶךְ של יין, כלומר שפיכה מהירה של יין. היין לא נשפך על האש של המזבח, אלא לתוך ספלי כסף מיוחדים שהיו מונחים על גג המזבח. בספלים האלה היו חורים קטנים שדרכם היין נזל עמוק אל תוך היסודות של המזבח. הרגע שבו הכהן התכופף לשפוך את היין היה רגע השיא של היום. באותו רגע בדיוק התחיל טקס מוזיקלי מרהיב: סגן הכהנים הניף מטפחות בד באוויר, נשמע צלצול, והלוויים התחילו לשיר את שיר היום, שיר שהתאים במיוחד למה שנברא באותו יום בשבוע. בכל פעם שהלוויים סיימו פרק בשיר, הכהנים תקעו בחצוצרות, וכל הקהל שהיה במקדש השתחווה לה׳.