תהליך קידושם של הכהנים לתפקידם מגיע לשיאו בסעודה המורכבת מבשר הקורבן ומלחם. אכילה זו אינה רק צורך גופני, אלא פעולה מקודשת המהווה חלק בלתי נפרד מהשלמת תהליך החניכה של אהרן ובניו.
את בשר האיל
הכהנים אוכלים את הבשר משום שבמעמד זה של ימי המילואים הם נחשבים לבעלי הקורבן, בדומה לאופן שבו בעלי הקורבן יאכלו בעתיד את בשר קורבן השלמים [ביאור שטיינזלץ]. הבשר המיועד לאכילה כולל את האיל כולו, לרבות השוק, להוציא את החזה והאימורים, שהם החלקים הפנימיים שכבר הוקרבו על המזבח [אבן עזרא הקצר]. מבחינה מעשית, חמישה אנשים אינם יכולים לאכול איל שלם בסעודה אחת, ולכן ברור מאליו שיוותר בשר לאחר מכן [ברכת אשר על התורה].
ואת הלחם אשר בסל
הכוונה כאן אינה לכל הלחם שהובא בתחילה, אלא רק ללחם שנותר בסל לאחר שהרימו ממנו את החלקים שהוקרבו קודם לכן [אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ].
פתח אהל מועד
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שביטוי זה אינו מציין את פתח האוהל ממש, אלא משמש שם כולל לכל שטח חצר המשכן הממוקמת לפנים מן הקלעים. הפרשנים מסבירים כי אין סיבה מהותית להבדיל את הקורבן הזה משאר קודשי הקודשים, שאותם מותר לאכול בכל חצר אוהל מועד ולאו דווקא בפתח [מזרחי, שפתי חכמים].
מנגד, ישנה גישה המפרשת את הביטוי כפשוטו ומצביעה על דרישה ייחודית למעמד זה: על פתח האוהל להיות פתוח ממש בזמן האכילה. אף על פי שלדורות לא נקבעה חובה לאכול קודשים מול פתח פתוח, כאן מדובר במצווה זמנית והוראת שעה שיוחדה לימי המילואים [העמק דבר].
בנוסף לרובד המקומי, המילה פתח משמשת כלי ללימוד הלכתי רחב יותר. אזכור המילה כאן ובמקבילה בספר ויקרא נראה מיותר לכאורה, שכן הכהנים כבר עמדו שם. אולם, כפילות זו יוצרת גזירה שווה המלמדת כי פרטי הלכות שנכתבו בפרשת הציווי אך הושמטו בפרשת העשייה (או להפך), הם פרטים מעכבים שהכרחיים לקיום המצווה בשלמותה [תורה תמימה].