הציווי מפרט את ההכנות המעשיות לקראת טקס המילואים וקידוש הכהנים, תוך ריכוז המנחות והקורבנות הנדרשים למעמד.
תחילה מצווה משה וְנָתַתָּ אוֹתָם עַל סַל אֶחָד, כלומר לאסוף את כל המאפים יחד. באשר לצורת הכלי, [רש"ר הירש] מדייק מן המילה סַל (מלשון סלילה והרמה) ומהשימוש במילה עַל, כי לא מדובר בסל עמוק בעל דפנות, אלא במשטח שטוח או מגש שעליו הונחו הלחמים. לעומתו, [ביאור יש"ר] מסביר בפשטות כי הכוונה היא להנחתם בתוך סל רגיל. לאחר מכן יש להביא את המאפים, וְאֶת הַפָּר וְאֵת שְׁנֵי הָאֵילִם יחד עמהם, כאשר המשך הפסוקים יפרט מה יש לעשות בכל אחד מהם [ביאור שטיינזלץ].
הציווי וְהִקְרַבְתָּ אֹתָם בַּסָּל אינו מציין במפורש לאן יש להביאם. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהכוונה להבאתם אל חצר המשכן, אל פתח אוהל מועד. הסיבה שהם מובאים אל החצר ולא ישירות אל המזבח היא שרק לחם אחד מכל סוג מוקטר לה', ואילו שאר הלחמים נועדו לאכילת הכהנים בחצר [מזרחי, שפתי חכמים, ביאור יש"ר]. מנגד, יש המפרשים כי היעד הושמט כאן משום שפסוק זה מחובר רעיונית לפסוק הבא אחריו, כך שהקריאה הרציפה היא שיש להקריב את הסל, הבהמות, וכן את אהרון ובניו, שכולם יובאו יחד אל פתח אוהל מועד [רמב"ן, הטור הארוך].
סוגיה נוספת עוסקת בתזמון ההבאה. מאחר שבימי המילואים המשכן היה מוקם ומפורק בכל יום, מפרשים רבים מדגישים כי ההקרבה נעשית בדיוק בעת הקמת המשכן [רש"י, מזרחי, גור אריה]. גישה משלימה מסבירה שהיעדר הציון "פתח אוהל מועד" בפסוקנו מלמד שמשה נצטווה להכין את הסל והבהמות בסמוך למקום ההקמה עוד בטרם הוקם המשכן בבוקר, כדי שהכול יהיה מוכן מראש. רק לאחר שסיים להקים את המשכן, חלה המצווה להביא את הכהנים אל הפתח [העמק דבר].