טקס משיחת הכהנים מגיע לשיאו בפעולה סמלית של כריתת ברית, שבה דם הקורבן מחבר בין גופם של הכהנים לבין המזבח. משיחת הדם על איברים ספציפיים נועדה לעורר את הכהנים למודעות עמוקה לתפקידם ולבטא מסירות נפש מוחלטת של אישיותם לעבודת הקודש [רלב"ג, רש"ר הירש].
בחירת האיברים אינה מקרית, אלא מייצגת את מכלול הקיום האנושי המוקדש לה': האוזן מסמלת את ההקשבה וההבנה הרוחנית, היד מסמלת את העשייה והפעלנות, והרגל מסמלת את ההליכה והשאיפה קדימה [רלב"ג, רש"ר הירש]. קיים סדר רעיוני בין האיברים, שכן התעלות בכוח השמיעה וההבנה מביאה לידי מעשה ביד, וריבוי המעשייה הופך את עבודת הקודש להרגל ולטבע שני, המיוצג על ידי הרגל [העמק דבר]. ההזאה נעשית דווקא על הצד הימני, כדי להורות ששמיעתם ועשייתם של הכהנים צריכה להיעשות בדרך המובחרת והטובה ביותר [רלב"ג].
מבחינת סדר הפעולות, הפסוק מקדים את משיחת אוזני כל הכהנים, אהרן ובניו, לפני משיחת הידיים והרגליים. אולם בפועל התבצע הטקס אחרת, כאשר משה משח את כל איבריו של אהרן ורק לאחר מכן פנה לבניו. מכאן נלמד שסדר הפסוק אינו מעכב, ומשה בחר לחלוק כבוד מיוחד לאהרן ולהקדימו. כבוד זה הוענק לאהרן בזכות אהבת ישראל העצומה שלו, שבאה לידי ביטוי במסירות נפשו להצלת העם במהלך חטא העגל [העמק דבר].
באשר לזיהוי המדויק של המקומות בגוף, המילה תְּנוּךְ היא מילה יחידאית במקרא שאין לה מקבילה [אבן עזרא], והפרשנים נחלקו בפירושה [ביאור שטיינזלץ]. גישה אחת מזהה את התנוך כסחוס האמצעי והקשה מעט שבתוך האוזן [רש"י, ביאור יש"ר], ויש הסבורים כי מדובר בחלקה העליון והגבוה של האוזן [נתינה לגר]. לעומתם, אחרים מפרשים שזהו החלק הרך שבקצה האוזן התחתונה [אבן עזרא, נתינה לגר].
המילה בֹּהֶן, שהיא בעלת משקל דקדוקי חריג בלשון הרבים [אבן עזרא, אבי עזר], מתייחסת לאגודל ביד ולבוהן ברגל. הדם ניתן ספציפית על הפרק האמצעי של האגודל, בהתאמה למיקום הדם על הסחוס האמצעי שבאוזן [רש"י, שפתי חכמים, ביאור יש"ר]. מכיוון שלאגודל הגלוי לעין ישנם רק שני פרקים, הכוונה היא לפרק השני, כדי להבדילו מהפרק השלישי הנסתר בתוך כף היד [ברכת אשר על התורה].
לבסוף, לאחר שהדם ניתן על הכהנים, נזרק שאר הדם הנותר על המזבח מסביב, ובכך נשלמת פעולת ההקדשה [אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ].