הקדשתם של בני אהרן לתפקידם מהווה את נקודת הפתיחה לייסוד מעמד הכהונה הרגילה לדורות, תוך יצירת הבחנה ברורה בינם לבין הכהן הגדול. הפעולה המעשית המכוננת מעמד זה משלבת התקרבות פיזית אל הקודש ולבישת בגדי שרד ייעודיים.
הציווי תַּקְרִיב משמעו הבאת הבנים אל פתח אוהל מועד [אבן עזרא], ולתוך חצר המשכן [רלב"ג]. הכתוב נוקט כאן בלשון קצרה, שכן הקרבת הבנים נעשית בדומה להקרבת אהרן אביהם, לאחר שרחצו אותם במים [אבן עזרא]. אירוע היסטורי זה התרחש בשנה השנייה לצאת ישראל ממצרים, עם הקמת המשכן [רלב"ג].
לפעולת ההלבשה בביטוי וְהִלְבַּשְׁתָּם כֻּתֳּנֹת ישנה משמעות משפטית ורוחנית עמוקה. לבישת הבגדים מעניקה לבנים את הכהונה לחוקת עולם. בניגוד לכהונה הגדולה, שבה כל כהן חדש שמתמנה חייב לעבור משיחה אישית, צאצאיהם של כהנים רגילים אלו ייוולדו אל תוך הכהונה ולא יזדקקו לטקס חניכה מחודש. יתרה מכך, הכהונה תלויה באופן תמידי בבגדים אלו; כאשר הכהנים אינם לבושים בכתונות, הם נחשבים כזרים ופסולים לעבודת הקודש [רלב"ג].
בקרב הפרשנים נידונה שאלת היחס שבין לבישת הכתונות לבין משיחת הבנים בשמן. גישה אחת קושרת בין הדברים, ומסבירה שכשם שמינוי כהן גדול דורש משיחה, כך גם הלבשת הבנים בכתונות לוותה במשיחתם [קיצור בעל הטורים]. מנגד, יש המדגישים את ההבדל המהותי בין אהרן לבניו: בעוד שאהרן נמשח בשמן במשך שבעת ימי המילואים, אצל הבנים כלל לא מוזכרת משיחה בפסוק זה. תהליך קידושם של הבנים נעשה בעיקרו על ידי הזאה, ולא באמצעות יציקת שמן המשחה המלאה השמורה לכהן הגדול בלבד [העמק דבר].