הלכות הקורבנות תוחמות את אכילת בשר הקודש לזמן קצוב ומדויק, שבו האכילה מהווה חלק בלתי נפרד מעבודת ה'. חריגה מזמן זה הופכת את הבשר ממאכל מצווה לאיסור חמור הדורש ביעור. דין זה, החוזר מספר פעמים בתורה, מקבל משנה תוקף בהקשר של ימי חינוך הכהנים לתפקידם.
וְאִם יִוָּתֵר, כלומר, אם יישאר [ביאור שטיינזלץ]. התורה אינה משתמשת בלשון איסור כדוגמת "ולא יותירו", משום שמבחינה מעשית סביר להניח שאהרון וארבעת בניו לא יצליחו לסיים ביום אחד איל שלם ועשרים ושבע כיכרות לחם [רש"ר הירש]. בשר זה נקרא מִבְּשַׂר הַמִּלֻּאִים על שם איל המילואים, שבאמצעותו "ממלאים את ידיהם" של הכהנים ומסמיכים אותם לתפקידם [אבן עזרא], והלחם המוזכר הוא הלחם שאוכלים הכהנים יחד עם הבשר [ביאור שטיינזלץ].
כאשר נותר בשר או לחם עד הבוקר, חובה לבערו: וְשָׂרַפְתָּ אֶת הַנּוֹתָר בָּאֵשׁ. בניגוד למאכלים אסורים אחרים בתורה, שבהם ישנו רק איסור אכילה, כאן קיימת חובה אקטיבית של שריפה. הטעם לכך אינו רק החשש מפני תקלה ואכילה בשוגג, אלא מניעת ביזיון קודשים. השארת בשר הקורבן ללא טיפול עלולה להיראות כזלזול של הכהנים בקורבנות שלא נאכלו בזמנם [תורה תמימה].
התורה מנמקת את איסור האכילה וחובת השריפה במילים לֹא יֵאָכֵל כִּי קֹדֶשׁ הוּא. הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שמכיוון שמדובר בקודש, חל עליו פסול חמור יותר ומכאן החובה לשורפו. אכילת קודשים אינה נועדה להשביע את רעבון האדם, אלא נחשבת כאכילה "משולחן גבוה" של ה'. לכן, היא מותרת רק כל עוד היא נעשית לשם מצווה ובזמן שנקבע לה; ברגע שזמן המצווה חולף, האכילה נאסרת לחלוטין [העמק דבר]. בהקשר הייחודי של קורבן המילואים, אכילתו מחוץ למסגרת זמן ההקרבה משמעותה הנאה מזכויות הכהונה ללא ההיטהרות וההקדשה האישית הנדרשות לשם כך [רש"ר הירש].
מילים אלו משמשות גם כמקור לכלל יסודי בהלכות קורבנות. חז"ל לומדים מהפסוק שכל דבר קודש שנפסל, בין אם נפסל מחמת שעבר זמנו (נותר) ובין אם נפסל במחשבה לא נכונה בשעת ההקרבה (פיגול), חל עליו איסור לא תעשה על אכילתו. סוגי הפסולים השונים אף מצטרפים זה לזה, כך שאם אדם אכל חצי כמות מפסול אחד וחצי מפסול אחר, הוא עובר על האיסור, שכן כולם מוגדרים כ"קודש" [תורה תמימה, ברכת אשר].
עיון מעמיק מעלה דיון מושגי סביב המילים כִּי קֹדֶשׁ הוּא: האם בשר שנפסל מאבד את קדושתו? מצד אחד, פשט הכתוב מעיד שגם לאחר שהבשר נפסל הוא עדיין נקרא "קודש", ומשום כך הוא נאסר. מצד שני, ישנה גישה פרשנית המסבירה שהכוונה היא שהבשר נפסל רק בגלל שהיה קודש מלכתחילה, אך בפועל, עם פסילתו, פקעה ממנו קדושתו [פרדס יוסף].