שמות, פרק כ״ט, פסוק ל״ד

וְאִם יִוָּתֵר, כלומר יישאר, מִבְּשַׂר הַמִּלֻּאִים של איל ההסמכה לכהונה וּמִן הַלֶּחֶם הנאכל עמו עַד הַבֹּקֶר, אין בכך חטא שכן מדובר בכמות גדולה של מזון. במקרה כזה חובה לבער את השאריות באופן אקטיבי, וְשָׂרַפְתָּ אֶת הַנּוֹתָר בָּאֵשׁ, כדי למנוע ביזיון של קורבנות שלא נאכלו בזמנם. הבשר והלחם לֹא יֵאָכֵל משום שזוהי אכילה משולחנו של ה', המותרת רק במסגרת הזמן שנקבע למצווה. התורה מנמקת את איסור האכילה במילים כִּי קֹדֶשׁ הוּא, כלומר המזון נפסל ונאסר דווקא משום שהוא קודש, בין אם קדושתו נשארת בו גם לאחר שפג זמנו ובין אם פקעה ממנו.