קרה לכם פעם שהייתה לכם סעודה גדולה ונשאר המון אוכל, אז פשוט שמרתם אותו ליום שלמחרת? במשכן, כשהיו מקריבים קורבנות, הכללים היו אחרים. אהרון וארבעת בניו קיבלו לאכול בשר ולחם מיוחדים מאוד כדי להתכונן לתפקיד שלהם ככוהנים.
התורה מבינה שחמישה אנשים לא באמת יכולים לסיים ביום אחד איל שלם ועשרים ושבע כיכרות לחם, ולכן היא אומרת וְאִם יִוָּתֵר, כלומר, הגיוני שיישאר אוכל עד הבוקר. האוכל הזה נקרא מִבְּשַׂר הַמִּלֻּאִים, כי זה הבשר והלחם של קורבן המילואים, הקורבן שמכין את הכוהנים לתפקיד החשוב שלהם.
אז מה עושים עם מה שנשאר? התורה מצווה וְשָׂרַפְתָּ אֶת הַנּוֹתָר בָּאֵשׁ. במקום סתם לזרוק את השאריות, חובה לשרוף אותן. למה? כדי לכבד את הקורבן. אם ישאירו את הבשר והלחם מונחים ללא טיפול, זה ייראה כאילו הכוהנים מזלזלים בדברים הקדושים.
הסיבה שאסור לאכול את השאריות ביום למחרת היא לֹא יֵאָכֵל כִּי קֹדֶשׁ הוּא. האוכל הזה הוא קדוש. כשאוכלים מקורבן, לא אוכלים סתם כדי להיות שבעים, אלא זה נחשב כאילו אוכלים מהשולחן של ה', ולכן עושים זאת רק בזמן המדויק שהוקצב למצווה. ברגע שהזמן הזה עובר, אסור לאכול ממנו יותר.