הפסוק מציג הליך חריג וייחודי ביחס לקרבנות, שבו קרבן החטאת המוקרב בימי המילואים אינו נאכל, אלא מועבר בשלמותו לשריפה מחוץ למחנה.
הציווי לשרוף וְאֶת־בְּשַׂר הפר כולל את ראשו ואת נתחיו החתוכים [אבן עזרא], אשר נחתכו מבלי שהופשט עורם קודם לכן [חזקוני]. הכתוב מוסיף שיש לשרוף גם וְאֶת־פִּרְשׁוֹ, שהוא הזבל והפסולת הנמצאים בתוך בני המעיים של הבהמה [ביאור יש"ר, שטיינזלץ], אם כי מסתבר שהיו רוחצים את הבשר לפני שריפתו [אבן עזרא].
ההוראה תִּשְׂרֹף בָּאֵשׁ מעוררת פליאה, שכן הכלל הוא ש"חטאת חיצונה" – שדמה נזרק על המזבח החיצון שבעזרה – נאכלת על ידי הכהנים, ורק חטאות פנימיות נשרפות [רש"י, שטיינזלץ, פרדס יוסף]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא ששריפת פר זה הייתה בגדר "הוראת שעה" חריגה וזמנית [רש"י, הטור הארוך, ביאור יש"ר]. על אף שיש מי שמציין כי חריגה זו אפיינה את כל קרבנות החינוך והמילואים לאורך ההיסטוריה [ריב"א, מזרחי, שפתי חכמים], פרשנים אחרים מתעקשים כי מדובר במקרה ייחודי לחלוטין שלא היה כמותו [גור אריה, דברי דוד].
הפרשנים מציעים מספר טעמים לחריגה זו ולפסילת הבשר מאכילה:
גישה אחת קושרת את הקרבן לחטא העגל. מכיוון שזהו קרבנו של הכהן הגדול שבא לכפר על מעשה העגל, מן הדין היה שדמו יוכנס אל תוך המשכן פנימה, ובשרו יישרף ככל חטאת פנימית. אולם, מכיוון שהמשכן טרם התקדש במלואו, נעשתה העבודה בחוץ, אך דין הבשר נותר כשריפת חטאת פנימית [רמב"ן, הטור הארוך, רבנו בחיי]. בנוסף, על פי הכלל "אין קטיגור נעשה סניגור", לא ניתן היה להכניס את דם הפר פנימה כדי לכפר על חטא שנעשה בעגל, ולכן העבודה נעשתה בחוץ [משכיל לדוד]. מנגד, יש החולקים בתוקף על קישור זה לחטא העגל, שכן אהרן טרם נמשח ובניו לא חטאו שם, ולשיטתם הקרבן בא לכפר על שגגה אפשרית בהוראת הלכה [העמק דבר].
גישה שנייה מסבירה כי אכילת בשר החטאת נועדה לרומם את הפעולה הגופנית לעבודת ה'. מאחר שבימים אלו אהרן ובניו טרם הוקדשו סופית לכהונה, לא היה במחנה מי שראוי לאכול את הבשר בקדושה, ולכן הוא נשרף מחוץ למחנה [רש"ר הירש].
גישה שלישית רואה בכך השלכה של בעלות הכהנים על הקרבן: כשם שמנחת כהן נשרפת כליל ואינה נאכלת, כך גם חטאת זו, שהיא קרבנם האישי של הכהנים, נידונה לשריפה [חזקוני].
בסיום הפסוק מודגש חַטָּאת הוּא. מונח זה מציין שייעודו של הקרבן הוא לכפר על חטאי אהרן ובניו [אבן עזרא, אבן עזרא הקצר]. שיתוף הבנים בכפרה זו נדרש משום שכעסו של ה' על אהרן בחטא העגל עלול היה לפגוע בזרעו [רמב"ן, הטור הארוך]. מעבר לכפרה על העבר, יש המבארים שמהות החטאת כאן היא "חיטוי" וטיהור לעתיד, כדי לשמור על הכהנים מכל מכשול [רש"ר הירש], או משום שהקרבן בא לטהר ולחטא את המזבח עצמו, שטרם נגמרה קדושתו [חזקוני].
לבסוף, יש המוצאים רמז בביטוי תִּשְׂרֹף בָּאֵשׁ לכוחם של הקרבנות: בזכות הקרבנות זכו ישראל לנצח ולשרוף באש את מרכבות אויביהם בימי יהושע, אך משבטלו הקרבנות, נגזר על ירושלים שתישרף באש בימי צדקיהו [קיצור בעל הטורים].