שמות, פרק כ״ט, פסוק י״ד

הציווי תִּשְׂרֹף בָּאֵשׁ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מציג חריגה זמנית מן הכלל שלפיו קרבן חטאת נאכל על ידי הכהנים. ההוראה היא לשרוף את הבהמה בשלמותה, כולל הנתחים החתוכים של וְאֶת־בְּשַׂר הפר יחד עם וְאֶת־עֹרוֹ, וכן וְאֶת־פִּרְשׁוֹ, שהוא הזבל והפסולת שבתוך המעיים. הבשר נפסל מאכילה משום שבימי המילואים הכהנים טרם הוקדשו סופית ולא היו ראויים לאוכלו בקדושה, או מכיוון שזהו קרבנם האישי שדינו להישרף כליל. בסיום מודגש כי חַטָּאת הוּא, כלומר ייעודו של הקרבן הוא לכפר על חטאי אהרן ובניו, כדוגמת חטא העגל, ולטהר אותם ואת המזבח לקראת העבודה העתידית בהיכל ה'.