שמות, פרק כ״ט, פסוק ל״ח

השראת השכינה דורשת עבודה יומיומית רציפה המבטאת התמסרות לה', וזהו ייעודו המרכזי של המזבח. הציווי וְזֶה אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה עַל־הַמִּזְבֵּחַ מופנה תחילה למשה ולאחר מכן לכוהנים לדורות, וכולל את שחיטת הקורבן במקום המדויק שהראה ה' ואת סידורו על האש. הקורבן מורכב מכְּבָשִׂים בְּנֵי־שָׁנָה, כלומר כבשים בשנתם הראשונה, המייצגים את עם ישראל כצאן רענן המתמסר מרצונו החופשי לרועה שלו. הקורבנות מוקרבים שְׁנַיִם לַיּוֹם, בבוקר ובערב, בהקבלה לזריחת השמש ושקיעתה. עבודה זו, הנעשית תָּמִיד, נועדה להשיג קרבה רוחנית ומצהירה כי העם עובד את ה' באותה שמחה והתמסרות הן בזמני עלייה והן בזמני שקיעה וירידה.