השלמת תהליך חנוכת המזבח שנמשך שבעת ימים, הופכת אותו ממבנה פיזי רגיל למוקד עצמתי של השראת השכינה. שינוי מעמד זה קובע כלל יסודי ומרתק לגבי טבעה "המדבק" של הקדושה, ולגבי הגבולות הנוקשים הנדרשים מכל מי שבא עמה במגע.
מעמדו החדש של המזבח מוגדר במילים קֹדֶשׁ קָדָשִׁים. משמעות ביטוי זה היא שהמזבח קדוש מאוד, כאחד מן הקדשים החמורים ביותר [אבן עזרא, חזקוני, ביאור שטיינזלץ]. מעבר לכך, אין זה רק תואר של הפלגה, אלא הגדרה של המזבח כמקור וכבסיס של קדושה, אשר ממנו שואבים חפצים אחרים את קדושתם. המזבח ניצב כמייצג של הקדשת מעשי האדם לחוקי התורה, והוא הופך להיות המקור שממנו נובעת הקדושה הלאה [רש"ר הירש].
מתוך מעמד זה נגזרת ההשלכה המעשית: כָּל הַנֹּגֵעַ בַּמִּזְבֵּחַ יִקְדָּשׁ. הפרשנים מציגים שתי גישות מרכזיות להבנת פסוק זה: הגישה האנושית והגישה ההלכתית הקשורה לקרבנות.
על פי הגישה הראשונה, הפסוק מהווה אזהרה ודרישה להכנה מצד בני האדם. כל אדם הרוצה לגשת למזבח או לגעת בו, חייב קודם לכן לקדש ולטהר את עצמו; אדם זר אינו רשאי לגעת בו, אלא רק כהן קדוש [רשב"ם, אבן עזרא, רבנו בחיי, חזקוני, הכתב והקבלה]. סיבה פיזית לכך היא ששמן המשחה שבו נמשח המזבח עלול לדבוק במי שנוגע בו, ולכן התורה מזהירה שלא לגעת במזבח ללא צורך [בכור שור].
מנגד, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים, המבוססת על מסורת חז"ל, מייחסת את הפסוק לקרבנות עצמם. על פי גישה זו, המילה "נוגע" אינה מתארת רק מגע פיזי מקרי, אלא מלשון עלייה אל המזבח, או דבר שיש לו שייכות וחיבור מהותי אליו [הכתב והקבלה]. הכלל הוא שאם קרבן הונח על המזבח, המזבח מקדש אותו ו"תופס" אותו כך שאסור להוריד אותו ממנו, בבחינת "אם עלה לא ירד" [רש"י, ביאור יש"ר, ביאור שטיינזלץ]. כלל זה נכון גם לגבי כלי השרת שבמקדש, המקדשים את מה שניתן בתוכם [תורה תמימה, בכור שור].
עם זאת, הפרשנים מסכימים כי כוחו זה של המזבח מוגבל אך ורק לדברים שמעיקרם היו "ראויים" לו. המזבח יקדש ויכשיר רק קרבן שהיה תקין כשהובא לעזרה, אך נפסל לאחר מכן בתוך תחום הקודש (פסולו בקודש) – למשל, בשר קרבן שהושאר עד הבוקר (לן), שיצא מחוץ לגבולות המקדש (יוצא), שנטמא, או כזה שנשחט במחשבה לא נכונה [רש"י, מזרחי, שפתי חכמים, תורה תמימה].
לעומת זאת, דברים שהיו פסולים מיסודם עוד בטרם הובאו למקדש, כגון חיה טמאה, בהמה בעלת מום (טרפה), או בהמה ששימשה לעבירה, אינם מקבלים קדושה מהמזבח ואם עלו עליו יש להורידם [רש"י, רלב"ג]. ההסבר הרעיוני לכך הוא שלא ניתן להקדיש לאש האלוהית דבר שמהותו סותרת את רצון ה׳; אך מנגד, דבר שכבר התברר כראוי ונמסר לאש המזבח, המזבח אוחז בו ואין לקחת אותו בחזרה [רש"ר הירש]. יתרה מזאת, יש מי שמוסיף כי גם אם דבר שאינו ראוי נגע במזבח, עצם המגע אוסר אותו בהנאה על אנשים רגילים [שד"ל].
ברובד הרוחני והפנימי, כלל זה משקף את הקשר שבין נפש האדם לקדושה. כאשר אדם בא במגע עם קדושה, אפילו אם מדובר ב"נגיעה" חיצונית ושטחית בלבד, הוא מתקדש ומשתנה לנצח. לאחר חוויה רוחנית כזו, האדם אינו יכול לחזור ולהשקיע את עצמו לחלוטין בחיי החול הריקים. וכשם שהמזבח מקדש רק את מה ש"ראוי" לו, כך כל יהודי ויהודי נופל בקטגוריה זו, שכן בתוכו קיימת קדושה עצמית ורצון פנימי אמיתי לקיים את רצון ה׳ [חומש קה"ת].