תארו לעצמכם חפץ מיוחד כל כך, שכל דבר שמתקרב אליו ונוגע בו מקבל מיד כוח מיוחד משלו. במשך שבעה ימים הכינו את המזבח במשכן, עד שהוא הפך ממבנה רגיל למקום שבו שוכנת הנוכחות של ה׳. המעמד החדש והעוצמתי הזה נקרא קֹדֶשׁ קָדָשִׁים. כלומר, המזבח הוא לא סתם קדוש מאוד, אלא הוא הופך להיות המקור שממנו דברים אחרים שואבים את הקדושה שלהם.
בגלל שהמזבח כל כך קדוש, נקבע כלל חשוב מאוד שאומר כָּל הַנֹּגֵעַ בַּמִּזְבֵּחַ יִקְדָּשׁ. הכלל הזה אומר שברגע שקרבן מונח על המזבח, המזבח ממש "תופס" אותו ומקדש אותו, ולכן אסור להוריד אותו משם. המזבח כל כך משפיע, שגם אם קרה משהו לקרבן והוא נפסל אחרי שהוא כבר הגיע למשכן, ברגע שהוא נגע במזבח הוא נשאר קדוש ואי אפשר לקחת אותו בחזרה. עם זאת, המזבח מקדש רק דברים שהיו טובים וראויים מההתחלה. אם הביאו בטעות משהו שהיה פסול לגמרי מראש, המזבח לא יקדש אותו ויהיה צריך להוריד אותו.
הקשר הזה של המזבח מלמד אותנו סוד גם על הנפש שלנו. כשאנחנו מתקרבים לדברים של קדושה, אפילו אם זה נראה רק כמו מגע קטן מבחוץ, משהו בתוכנו משתנה ומתקדש לטובה. בדיוק כמו שהמזבח מקדש את מה שמתאים לו, כך גם בתוך כל אחד ואחת מאיתנו יש קדושה פנימית ורצון אמיתי לעשות את רצון ה׳.