תהליך קידוש הכוהנים כולל נטילת לחמים מיוחדים מתוך הסל המונח לפני ה', כדי להקריבם יחד עם חלקי הקורבן. הפסוק מפרט שלושה סוגי מאפים שניטלים מהסל, כאשר הפרשנים מסבירים כיצד הם מקבילים לסוגי המצות שהוכנו מראש. מכל אחד משלושת המינים שבסל ניטלת חלה אחת, המהווה עשירית מהכמות הכוללת של אותו מין [רש"י, ביאור יש"ר].
זיהוי סוגי המאפים מעורר דיון פרשני. לגבי כִּכַּר לֶחֶם, יש המזהים אותה עם "לחם המצות" הפשוט שנידון קודם לכן [אבן עזרא]. עם זאת, הגישה המרכזית קובעת כי הכוונה היא לחלות הרגילות, ואילו חַלַּת לֶחֶם שֶׁמֶן מתייחסת למין ה"רבוכה" [רש"י, ביאור יש"ר]. הסיבה לכך שהרבוכה מכונה כאן בתוספת המילה "שמן" היא כמות השמן הגדולה שבה, שכן בתהליך הכנתה היא מקבלת שמן רב יותר לעומת שאר החלות והרקיקים [מזרחי, שפתי חכמים]. מנגד, יש החולקים על זיהוי זה וטוענים כי החלות הרגילות הן אלו שנקראות חַלַּת לֶחֶם שֶׁמֶן, משום שהשמן נבלל בתוכן כבר בעת הכנת הבצק, ואילו הרבוכה נאפית תחילה כבצק רגיל ללא שמן, ולכן היא זו שנקראת בפשטות כִּכַּר לֶחֶם [גור אריה]. המין השלישי, וְרָקִיק אֶחָד, הוא מאפה דק שניטל מתוך סוג הרקיקים.
הקרבת לחמים אלו על המזבח מהווה חריג יוצא דופן בהלכות הקורבנות. בדרך כלל, כאשר מביאים לחם כתוספת לזבח, כמו בקורבן תודה או באיל של נזיר, הלחמים אינם מוקטרים באש. במקרים אלו, בעל הקורבן מפריש לחם אחד מכל סוג ונותן אותו לכוהן למאכל, יחד עם חזה ושוק הבהמה. לעומת זאת, בטקס המילואים המתואר כאן, תרומת הלחם המופרשת נשרפת כליל על המזבח, ומשה, ששימש ככוהן בטקס, קיבל למנה רק את חזה הבהמה ללא הלחמים [רש"י, ביאור יש"ר, ברכת אשר על התורה].