תהליך הקרבת איל העולה מהווה שלב מרכזי בקידוש המשכן והכוהנים, ומבטא שאיפה מתמדת לשלמות מעשית ורוחנית. פעולת נתינת הדם על המזבח מסמלת את הקדשת החומר והחושים למטרות שהתווה ה', תוך ביטול העצמיות והתמסרות מוחלטת [רש"ר הירש].
הציווי וְזָרַקְתָּ מלמד על אופן נתינת הדם. הפרשנים מסכימים כי בניגוד לקרבן חטאת, שבו הדם נמרח באצבע על קרנות המזבח העליונות, בקרבן עולה הדם נאסף לתוך כלי (מזרק), והכוהן אוחז בכלי וזורק ממנו את הדם. פעולה זו נעשית כאשר הכוהן עומד על הארץ למרגלות המזבח ואינו עולה בכבש, והדם נזרק על חלקו התחתון של המזבח, מתחת לאמצעו. זריקת הדם על המזבח נעשתה באופן מיידי כדי שהדם לא יתייבש, שכן לאחר מכן היה צורך להשתמש בדם כדי להזות על אהרון ובניו לשם השלמת תהליך קידושם [פענח רזא].
המילה סָבִיב מתארת את פריסת הדם על המזבח. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שאין הכוונה להקפה מעגלית רציפה של המזבח, אלא לטכניקה המכונה "שתי מתנות שהן ארבע". הכוהן זורק את הדם פעמיים בלבד: פעם אחת על קרן זווית אחת של המזבח, ופעם שנייה על הקרן הנגדית לה באלכסון. מכיוון שהדם נזרק בדיוק על הזווית, הוא מתפשט לכאן ולכאן ונראה בשני צדי הקרן. באופן זה, באמצעות שתי זריקות בלבד, הדם ניתן בכל ארבע רוחות המזבח, ולכן הפעולה מוגדרת כזריקה סביב.