הקרבת הקורבנות מקבלת ממד פיזי ורוחני ייחודי ברגע שבו החומר המוקדש מונף באוויר, בפעולה המסמלת את העברת הבעלות מהאדם לרשות גבוה ואת הקשר הבלתי אמצעי לבורא.
הציווי וְשַׂמְתָּ הַכֹּל מתייחס לחלקי הקרבן ולמצות, אותם יש להניח על שתי כפות ידיהם של אהרן ושל כל אחד מבניו [ביאור שטיינזלץ, אבן עזרא, נתינה לגר].
באשר למילים וְהֵנַפְתָּ אֹתָם, מתעוררת השאלה כיצד משה יכול להניף את הקרבן אם הוא כבר מונח בידיהם של אהרן ובניו. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שפעולת התנופה נעשית בשותפות מלאה של הבעלים והכוהן יחד. הכוהן מניח את ידיו תחת ידי הבעלים, ויחד הם מרימים ומניפים את הקרבן. במעמד חנוכת המשכן, אהרן ובניו נחשבים לבעלי הקרבן, ואילו משה מתפקד ככוהן המכהן [רש"י, שפתי חכמים, ביאור יש"ר, ברכת אשר]. פעולה זו, שבה משה תומך בידיהם מלמטה, נועדה להדגיש את תפקידו כמתווך המקרב אותם אל ה' ומכניס אותם בברית הכהונה [רלב"ג]. מנגד, ישנה דעה הסבורה כי משמעות הפסוק היא שמשה אינו מניף בעצמו, אלא רק מצווה עליהם להניף את הקרבן שבכפיהם [אבן עזרא].
המושג תְּנוּפָה מוסבר על ידי הפרשנים כפעולה המורכבת משתי תנועות: הולכה והבאה לצדדים, והעלאה והורדה. לתנועות אלו ישנה משמעות סמלית עמוקה. ההולכה וההבאה נעשות לארבע רוחות השמים, כדי להעיד שהפעולה נעשית לשמו של מי שארבע רוחות העולם שלו, ובכך סגולתה לעצור ולבטל פורענויות ורוחות רעות. ההעלאה וההורדה נעשות כלפי מעלה ומטה, למי שהשמים והארץ שלו, ובכך הפעולה מעכבת טללים רעים מלרדת לעולם [רש"י, מזרחי, גור אריה].
מבחינה הלכתית ומהותית, התנופה מסמלת הפרשה ונתינה לה'. בדרך כלל, פעולת התנופה נעשית על חלקי הקרבן שנועדו להיאכל על ידי הכוהנים, כדי להורות שהם זוכים בהם ישירות משולחנו של ה'. אולם, במקרה מיוחד זה של חנוכת הכהנים, הונפו גם חלקים שנועדו להישרף כליל על המזבח, כמו שוק הימין. הדבר נועד להראות שחלקים אלו שייכים בראש ובראשונה לה', בעוד שמשה, ששימש כאבי הכהונה באירוע זה, קיבל את "חזה התנופה" כחלקו האישי והבלעדי [ספורנו, שד"ל, רלב"ג].