טקס המילואים של הכהנים מגיע לשיאו בשלב החותם את תהליך קידושם, בו מעורבים דם ושמן משחה המותזים על אהרן, על בניו ועל בגדיהם. פעולה זו משלימה את תהליך ההתקדשות האישי שהחל קודם לכן בנתינת הדם על תנוך האוזן, הבוהן והרגל, ומעניקה לכהן ולבגדיו את קדושתם הסופית באמצעות התמסרותו האישית והקדשתו על ידי ה' [רש"ר הירש]. איל המילואים ממנו נלקח הדם משמש כקורבן שלמים שמטרתו לכפר על הכהנים ולייחד אותם לשרת לפני ה' [אבן עזרא, רלב"ג].
ביטוי בולט המעורר פליאה הוא ההוראה וְלָקַחְתָּ מִן הַדָּם אֲשֶׁר עַל הַמִּזְבֵּחַ. מספר פרשנים תמהים על כך: כיצד ניתן לאסוף דם שכבר נזרק על המזבח? [הדר זקנים, דעת זקנים]. גישה אחת מסבירה כי הכוונה היא לקיחת הדם שנשאר בסמוך למזבח לאחר שחלקו נזרק עליו [רלב"ג]. לעומת זאת, גישה אחרת רואה בכך פעולה חריגה וייחודית שאין לה אח ורע במקומות אחרים. מטרתה היא לקחת דווקא מן הדם שכבר התקדש במגעו עם המזבח, ולהזות אותו על הכהנים כדי לחבר ביניהם. פעולה זו נועדה לשמש אות ועד לדורות לכך שהכהנים הם משרתיו הבלעדיים של ה', ושזרים לא יקרבו לעבודה זו [חזקוני].
סביב פעולת ההזאה מתגלה פער מעניין בין הציווי לבין אופן ביצועו בפועל מאוחר יותר. בציווי מופיע הדם לפני השמן, ונראה שההוראה היא לבצע את ההזאה באופן מיידי לאחר זריקת הדם על המזבח, שכן בדרך הטבע הדם נוזל במהירות על קירות המזבח ואינו ממתין. אולם, כאשר הפעולה בוצעה בפועל על ידי משה, הוא לקח קודם את השמן ורק אז את הדם, ועיכב את ההזאה. ההסבר לכך הוא שבזמן המעשה התרחש נס והדם נשאר עומד על כותל המזבח ולא נזל. משה הבין מנס זה שרצון ה' הוא לעכב את מתן הדם ככל האפשר. הציווי המקורי, לעומת זאת, ניתן על פי חוקי הטבע הרגילים וללא הסתמכות מראש על התרחשותם של ניסים [העמק דבר].
באשר לאופן ביצוע ההזאה, ההוראה וְהִזֵּיתָ עַל אַהֲרֹן וְעַל בְּגָדָיו מתפרשת כהזאה כפולה: גם תחת בגדיו של אהרן, ישירות על גופו, וגם על בגדיו החיצוניים [אבן עזרא]. תוצאת הפעולה כולה מסוכמת במילה וְקָדַשׁ, שמשמעותה הפשוטה היא שהכהן יהיה קדוש [ביאור יש"ר].