לאחר תיאור הקמת המשכן וקידוש הכהנים, מוצגת התכלית העיקרית של המשכן בחיי העם: יצירת מקום מפגש קבוע בין ה' לישראל דרך עבודת הקורבנות.
עֹלַת תָּמִיד היא קורבן המוקרב מיום אל יום ברציפות, מבלי לדלג על אף יום [רש"י, מזרחי, ביאור יש"ר]. עם זאת, מתעוררת השאלה האם קורבן זה אכן הוקרב מדי יום לאורך כל ארבעים שנות הנדודים במדבר. יש מן הפרשנים הטוענים כי מבחינה מעשית הדבר לא היה אפשרי, שכן במדבר לא היו לעם המשאבים העצומים של צאן, סולת, שמן ויין שנדרשו להקרבה יומיומית כפולה, כולל מוספים. לכן, לשיטתם, קורבן זה הוקרב רק בהר סיני וביום הכיפורים של השנה השנייה, והפך לחובה יומיומית רציפה רק לאחר הכניסה לארץ כנען, כאשר המשאבים היו זמינים [אבן עזרא, חזקוני]. מנגד, הדגש על המילה תמיד מבטא את החביבות והקשר העמוק בין ה' לעמו, קשר שמתקיים רק כאשר ישנה אהבה ומסירות [העמק דבר].
מקום ההקרבה הוא פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד, כלומר בעזרה שלפני המשכן, וליתר דיוק ממש מול הפתח, בשעה שהוא פתוח [רלב"ג, פענח רזא]. עמידה זו בפתח האוהל מסמלת את המוכנות וההתמסרות של העם לחוקי ה' [רש"ר הירש].
המשך הפסוק, אֲשֶׁר אִוָּעֵד לָכֶם שָׁמָּה לְדַבֵּר אֵלֶיךָ שָׁם, חושף את המטרה הרוחנית העליונה של הקרבנות: השגת שפע של נבואה וגילוי שכינה [רלב"ג, קאסוטו]. ההתוועדות והדיבור אינם שני אירועים נפרדים, אלא ה' קובע את מועד המפגש במקום זה במטרה מפורשת לדבר שם [מזרחי, שפתי חכמים].
בפסוק ישנו מעבר בולט מלשון רבים, לָכֶם, ללשון יחיד, אֵלֶיךָ. הפרשנים מסכימים כי נוכחות השכינה וההתוועדות תלויות במסירותו של כלל עם ישראל. בזכות העם ה' בא לשכון במשכן, אך הדיבור הנבואי עצמו מופנה אל משה לבדו. משה משמש כנציג האומה, והדיבור אליו נועד בסופו של דבר עבור הכלל, כדי ללמדם את פרשיות התורה [רש"ר הירש, מלבי"ם, קאסוטו, ברכת אשר, העמק דבר, אבן עזרא הקצר].
באשר למיקום המדויק שממנו נשמע קולו של ה', קיימת מחלוקת. יש הסבורים כי ה' דיבר עם משה מעל מזבח הנחושת שעמד בחצר, בעוד אחרים סבורים שהדיבור יצא מתוך קודש הקודשים, מעל הכפורת שעל הארון [רש"י, תורה: פירושן של נשים]. כדי ליישב בין הגישות, יש המציעים כי מצב הדברים הרגיל היה שהקול ירד אל הכפורת, אך בזמנים שבהם ענן השכינה מילא את האוהל ומשה לא היה יכול להיכנס פנימה, ה' דיבר אליו מחוץ לאוהל, מעל מזבח הנחושת [משכיל לדוד].