שמות, פרק כ״ט, פסוק ל״ה

תהליך קידושם של הכהנים לעבודת המשכן אינו מסתכם בפעולה חד-פעמית, אלא דורש חזרה מדויקת ורציפה המקבעת את מעמדם החדש.

הקביעה וְעָשִׂיתָ לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו כָּכָה מהווה כפילות של הוראות הקידוש שכבר נאמרו, והפרשנים מסכימים כי מטרתה היא ללמד שכל פרטי העבודה האמורים בפרשה הם הכרחיים ומעכבים. כלומר, אם החסיר משה אפילו פעולה אחת מכל סדר הקרבנות והטקסים, תהליך ההסמכה בטל ועבודתם העתידית של הכהנים פסולה [רש"י, מזרחי, רש"ר הירש]. במסגרת ההשוואה המוחלטת בין אהרן לבניו, נלמד גם כי כשם שבגדי הכהן הגדול כללו אבנט העשוי כלאיים של צמר ופשתים, כך גם באבנטיהם של בני אהרן היה עירוב כלאיים [תורה תמימה].

המילה אֹתָכָה מתפרשת על ידי רוב המפרשים פשוט כ"אותך". עם זאת, יש המדגישים כי תוספת האות ה' בסוף המילה אינה מקרית, אלא באה להורות על חפץ ורצון – על משה לבצע את מינוי אחיו לכהונה מתוך רצון שלם ושמחת הלב [הכתב והקבלה]. פנייה זו אל משה נעשית מתוקף היותו הנציג העליון של האומה כולה, הממנה את הכהנים לתפקידם בשם העם [רש"ר הירש].

באשר להוראה שִׁבְעַת יָמִים תְּמַלֵּא יָדָם, מובהר כי אין מדובר בחלוקת טקס הקידוש לשלבים שונים הנפרסים על פני שבוע, אלא בחובה לחזור על כל סדר הקרבנות והפעולות במלואם בכל יום ויום מחדש למשך שבעה ימים ברציפות [רש"י, מזרחי, גור אריה].

מבחינה היסטורית, שבעת ימי המילואים הללו התרחשו ממש לפני תחילת חודש ניסן. במהלך ימים אלו, משה רבנו הוא ששימש בכהונה: מדי בוקר היה מקים את המשכן, מקריב בו את הקרבנות, ובערב היה מפרק אותו. רק ביום השמיני, שהוא א' בניסן, הוקם המשכן באופן קבוע, ומאותו רגע ואילך עברה עבודת הקודש באופן בלעדי לידי אהרן ובניו [רשב"ם, ביאור יש"ר].