הלבשת הכהן הגדול לקראת תחילת עבודתו במשכן היא תהליך מדויק, רב-שכבתי ובעל משמעות רוחנית עמוקה. הציווי על סדר לבישת בגדי הכהונה חושף לא רק את אופן עטייתם, אלא גם היבטים של צניעות, כפרה וקדושה.
כאשר בוחנים את רשימת הבגדים, ניכר כי שני פריטים מרכזיים חסרים בה: המכנסיים והאבנט. רוב הפרשנים מסכימים כי התורה השמיטה במכוון את המכנסיים מטעמי צניעות; בניגוד לשאר הבגדים שמשה הלביש בהם את אהרן, את המכנסיים לבשו הכהנים בעצמם [רלב"ג, רש"ר הירש, ברכת אשר]. גם האבנט (החגורה) אינו מוזכר כאן, והפרשנים מסבירים כי אזכורו נדחה לפסוקים הבאים כדי לכרוך יחד את חגירת אהרן עם חגירת בניו, ומתוך שיקולים של דרשות חז"ל [העמק דבר, מלבי"ם, רש"ר הירש].
סדר הלבישה מתחיל בכֻּתֹּנֶת, ומעליה מונח מְעִיל הָאֵפֹד. על המעיל חוגרים את הָאֵפֹד [ביאור שטיינזלץ], ועליו מניחים את הַחֹשֶׁן. אף שהחושן נראה כתכשיט, הוא מוגדר כ"בגד" משום שהוא מכסה את אזור הלב [אבן עזרא].
פעולת החגירה מתוארת במילה וְאָפַדְתָּ, שמשמעותה לקשט, לתקן ולחגור את החגורה והסינר סביב גופו של אהרן [רש"י, ביאור יש"ר, ביאור שטיינזלץ].
מעבר לפעולת ההלבשה עצמה, ישנה משמעות רבה לעיתוי ולתהליך. עבודת כהן ללא בגדיו פסולה ונושאת עונש חמור. עם זאת, במהלך שבעת ימי המילואים, משה רבנו הוא שביצע את העבודה במשכן אף שלא לבש בגדי כהונה. אהרן נדרש ללבוש את הבגדים בזמן עבודתו של משה, כדי שקדושת העבודה תחול עליו ועל בגדיו. תהליך זה נמשך שבעה ימים ככפרה על מעורבותו של אהרן בחטא העגל; חטא עבודה זרה מטמא בדומה לטומאת נידה, המצריכה שבעת ימי טהרה [שפתי כהן].