הקרבת האיל דורשת פירוק מדוקדק של הבהמה לחלקיה האורגניים הטבעיים, ניקיון של איברים ספציפיים, והבאתם יחד אל המזבח. בניגוד לפר החטאת שנשרף בשלמותו ולכן לא מוזכר בו חיתוך או טיפול בכרעיים, האיל מנותח לנתחים [אבן עזרא].
הפסוק מפרט את הטיפול באיברים השונים: קרבו הם החלקים הפנימיים לאחר שהוצאו מגוף הבהמה [ביאור שטיינזלץ]. וכרעיו הם רגלי הבהמה. מונח זה כולל את כל איברי ההליכה הנכפפים בעת כריעת הבהמה, ובכלל זה הברכיים והירכיים, גם לאחר שקצות הרגליים נחתכו מהם [ביאור יש"ר, ביאור שטיינזלץ]. הציווי ורחצת מורה על פעולת שטיפת איברים אלו במים, והוא מהווה הלכה קבועה בעבודת הכהן הגדול [אבן עזרא הקצר]. איברים אלו הם היחידים שדורשים רחיצה, בניגוד לשאר נתחי הבהמה [ברכת אשר על התורה].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים נוגעת להבנת המילים על נתחיו ועל ראשו. הפרשנים מסכימים כי המילה על אינה מתארת הנחה פיזית של הקרביים והכרעיים מעל שאר הנתחים או מעל הראש. הבנה מילולית כזו מעוררת קושי מעשי, שכן לא ניתן להניח אותם בו זמנית גם על הנתחים וגם על הראש, וכן משום שהפסוק היה חסר את ציון מקום ההנחה האמיתי, שהוא המזבח [מזרחי, שפתי חכמים, גור אריה]. לכן, הפירוש המקובל הוא שהמילה על משמעותה "עם" או "בנוסף". כלומר, יש לקחת את הקרביים והכרעיים הרחוצים ולהקריב אותם יחד ובנוסף לשאר הנתחים והראש שנחתכו קודם לכן [רש"י, ביאור יש"ר, ביאור שטיינזלץ]. למעשה, הקרביים והכרעיים אינם מונחים פיזית עם שאר הנתחים, אלא מטופלים בנפרד וניתנים בכלי משלהם לפני ההקרבה [משכיל לדוד].
מעבר לפעולה הפיזית, לפירוק הבהמה ולאיבריה השונים ישנה משמעות סמלית עמוקה. הקרבת האיל על כל חלקיו מייצגת את מסירת כל אישיותו של האדם, על כל מרכיביה האורגניים, לעבודת ה׳. הראש והנתחים מסמלים את כוחות המחשבה והעשייה של האדם, ואילו קרבו וכרעיו מסמלים את פעולות התזונה, הקיום וחיפוש המחיה. על הכהן לרתום את כל חלקי הווייתו, הרוחניים והקיומיים כאחד, ולהקדישם בשלמות למטרה זו [רש"ר הירש].