הקרבת דם הקורבן מהווה את רגע השיא של הכפרה, בו נפש החי מועלית ומקודשת על גבי המזבח. תהליך זה דורש דיוק רב, הן במקום נתינת הדם והן במשמעות הרוחנית של כל פעולה. למרות שהציווי בפסוק מופנה כמדריך, מבצע הפעולה בפועל הוא הכהן, אחד מבניו של אהרן [אבן עזרא].
כאשר התורה מצווה לתת את הדם עַל קַרְנֹת המזבח, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהדם צריך להינתן במדויק ולמעלה על הקרנות עצמן. זאת בניגוד לקורבנות אחרים, כמו עולת בהמה, בהם הדם נזרק מרחוק על חלקו התחתון של קיר המזבח. מריחת הדם באצבע על ארבע הקרנות הנפרדות נושאת משמעות עמוקה: היא באה לכפר על חטאים חמורים שנובעים מארבעת היסודות החומריים של העולם, וכאילו מעוררת את האדם לעזוב את תאוות החומר שסופן כליה [רלב"ג]. במבט רוחני, הדם מייצג את מהות החיים של הקורבן, ונתינתו באצבע על הקרנות מסמלת את הכוונת החיים כלפי מעלה, אל עבר חיים ארציים השואפים להתעלות אל ה' [רש"ר הירש].
לאחר מכן נאמר וְאֶת כׇּל הַדָּם תשפוך. מכיוון שחלק מהדם כבר נלקח באצבע עבור הקרנות, הפרשנים מסכימים כי הכוונה כאן אינה לכל דם הפָּר במקור, אלא לשאריות הדם שנותרו בכלי.
שארית זו נשפכת אֶל יְסוֹד המזבח. יסוד זה מתואר כמעין בליטה המשמשת כבית קיבול, המקיפה את המזבח ונמצאת בגובה של אמה אחת מן הארץ [רש"י]. קיימת מחלוקת מעניינת לגבי צורתו המדויקת של יסוד זה בפסוקנו. בעוד שמספר פרשנים מתארים את המזבח הגדול שנבנה מאוחר יותר בבית המקדש, שהיה עשוי מאבנים וכלל כניסה פנימה שיצרה את מדרגת היסוד [מזרחי, שפתי חכמים, גור אריה], יש מי שחולק ומדגיש כי הפסוק עוסק במזבח הנחושת שעשה משה במדבר. מזבח זה היה עשוי לוחות חלולים, והיסוד שלו היה בליטת נחושת ממשית, כמין צינור שהקיף את המזבח מכל עבריו [משכיל לדוד].
שפיכת הדם ביסוד נעשתה בקרן הדרומית־מערבית, משום שצד זה פונה אל קודש הקודשים, דבר המעורר את האדם לכוון את כל פעולותיו הגופניות והחומריות לעבודת ה' [רלב"ג]. בנוסף, שפיכת הדם אל היסוד מסמלת את השתרשות מהות החיים בקרקע וביסוד של מקדש התורה [רש"ר הירש]. מעבר לסמליות, הייתה כאן גם מטרה חינוכית מובהקת: הרחקת בני ישראל מאכילת דם, שהייתה נפוצה בעבר, על ידי כך שהמזבח הוא זה ש"אוכל" ומכלה את הדם במקומם [רלב"ג].
מבחינה הלכתית, המילה "המזבח" החוזרת בפסוק פעמיים מלמדת ששני החלקים, גם הקרנות וגם היסוד, הם קריטיים ומוחלטים, ופגם בהם פוסל את המזבח כולו [תורה תמימה].
במבט פנימי ונסתר, כל מערכת הקורבנות, ובכללה הזאת הדם והקטרת החלבים, נועדה להשפיע שפע ולקשר בין הכוחות הרוחניים העליונים. החטאים באדם מתחילים לרוב במחשבה ובעצה המיוחסות לכליות, ומתבצעים דרך תאוות החומר המיוחסות לכבד ולשומן. לכן, הדם שהוא הנפש, יחד עם איברי הפנים, מוקרבים כדי לכפר בדיוק על אותם כוחות באדם שהסכימו והשתתפו בחטא [רקנאטי].