תהליך חנוכת הכהנים דורש מעורבות פיזית ורוחנית עמוקה. במוקד העשייה עומדת הבאת קורבן החטאת וסמיכת הידיים עליו, פעולות המבטאות את כניסתם של אהרן ובניו לתפקידם ואת קבלת האחריות המשותפת.
הכתוב פותח במילים וְהִקְרַבְתָּ אֶת הַפָּר לִפְנֵי אֹהֶל מוֹעֵד. מאחר שהבאת הפר כבר הוזכרה קודם לכן בפרשה, הפרשנים נחלקו לגבי משמעות כפילות זו. יש הסבורים כי מדובר בתיאור זמן, כלומר: כאשר תקריב את הפר, אז יסמכו אהרן ובניו את ידיהם עליו [אבן עזרא]. לעומת זאת, גישה אחרת רואה בכך התקדמות שלבי ההקרבה: הציווי הראשון היה רק להביא את הבהמות אל אזור החצר הכללי כדי שיהיו מזומנות ומוכנות, ואילו כעת ניתנת הוראה מדויקת להביא את הפר ממש אל פתח אוהל מועד, שכן שם צריכות להתבצע הסמיכה והשחיטה [רמב"ן, הטור הארוך, ביאור יש"ר].
הפעולה המרכזית בפסוק היא וְסָמַךְ אַהֲרֹן וּבָנָיו אֶת יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁ הַפָּר. מבחינה מעשית, פעולה זו נעשית באמצעות הישענות חזקה בכוח כל הגוף, בשתי הידיים, המונחות בין קרניו של הפר [רלב"ג, ביאור שטיינזלץ, רש"ר הירש]. השימוש בפועל היחיד וְסָמַךְ ביחס לקבוצת אנשים עורר דיון באשר לאופן ביצוע הפעולה. בעוד שיש מי שסבור כי כולם סמכו את ידיהם יחד באותו הזמן [אבן עזרא], פרשנים אחרים קובעים כי הסמיכה נעשתה בזה אחר זה, כאשר אהרן סומך ראשון ואחריו בניו. צורת היחיד באה להדגיש שכל אחד מהם ביצע את הפעולה בעצמו, וכן לרמוז שאולי אהרן נדרש להקדים בשל חלקו בחטא העגל [אור החיים, רלב"ג]. פירוט שמותיהם של אהרן ובניו מלמד גם הלכה עקרונית: מצוות הסמיכה חייבת להיעשות על ידי בעלי הקורבן עצמם, ואינה יכולה להתבצע על ידי שליח [רלב"ג].
למעשה הסמיכה ישנה משמעות רעיונית עמוקה של חנוכה והקדשה לתפקיד הכהונה [מזרחי]. ההישענות הפיזית מסמלת את העברת החטאים אל הבהמה והתנתקות מהם, כפעולה שנועדה לעורר את האדם לתשובה פנימית ואמיתית [רלב"ג]. מעבר לכך, הסמיכה מבטאת הזדהות מוחלטת של האדם עם קורבנו. בעומדם לפני המקדש, אהרן ובניו לומדים שעליהם להיות כמו הפר – עובדים ומשרתים נאמנים במפעל האלוהי. העובדה שכולם סומכים את ידיהם על פר אחד ממחישה שהם אינם אוסף של יחידים, אלא יחידה אחת משותפת שכל חבריה פועלים יחד להשגת מטרה רוחנית אחת [רש"ר הירש].