הלבשת הכהן הגדול בבגדי הכהונה מהווה את רגע השיא בהכנתו לעבודת המשכן, כאשר עיטור הראש מסמל יותר מכל את מעמדו הרם. שלב זה של ההלבשה מתמקד בכיסוי הראש ובפאר שעליו, המבדילים את הכהן ומקדישים אותו לתפקידו הייחודי.
הציווי מתחיל במילים וְשַׂמְתָּ הַמִּצְנֶפֶת, כאשר ייתכן כי פריט זה הונח על ראשו של אהרן בשלב הסופי של ההלבשה. אף על פי כן, התורה הקדימה להזכיר את המצנפת לפני פריטים אחרים, בשל חשיבותה וכבודה הרב [אבן עזרא]. אופן חבישת המצנפת היה ייחודי: היא הונחה על הראש אך לא הגיעה עד המצח, כך שנותר רווח שבו נראו שערותיו של הכהן הגדול. רווח זה נועד לאפשר לו להניח תפילין של ראש מבלי שהמצנפת תחצוץ בינן לבין גופו, וכך יכול היה לעבוד את עבודתו כשהוא מעוטר גם בתפילין [תורה תמימה].
על גבי המצח הונח נֵזֶר הַקֹּדֶשׁ. הפרשנים מסכימים כי מונח זה מתייחס ל"ציץ" – טס הזהב שהיה מונח על מצחו של הכהן הגדול. התעוררה מחלוקת מסוימת סביב השימוש במילה "נזר"; היו שטענו כי נזר חייב להקיף את כל הראש בשלמותו, ומכיוון שהציץ הגיע רק מאוזן לאוזן, ניסו לפרש שהנזר הוא כיפה שהונחה מתחת לציץ. אולם, גישה זו נדחית בתוקף על ידי פרשנים אחרים. ההסבר המקובל הוא שהשם "נזר" אינו נובע מצורת ההקפה הפיזית, אלא משורש המבטא הפרשה והבדלה, בדומה למילה "נזיר". הציץ, שנשא עליו את שם ה', הבדיל ורומם את הכהן הגדול מכל העם אל עבר קדושה וגדולה אמיתית, ושמר על טהרת המקדש מפני כל גורם זר או פוגע [הכתב והקבלה, רש"ר הירש].
באשר למילים עַל הַמִּצְנָפֶת, המציינות את מיקום הנזר, הפירוש אינו שהציץ הונח פיזית על חלקה העליון של המצנפת. הכוונה היא שהמצנפת שימשה כבסיס שהעמיד את הציץ במקומו ומנע ממנו ליפול מראשו של הכהן [העמק דבר]. בפועל, הציץ נקשר והוחזק על גבי המצנפת כעין כובע, באמצעות פתילים שנקשרו יחד מאחורי העורף, וכך הושלם מראהו ההדור והקדוש של הכהן הגדול [רש"י, רש"ר הירש].